למה החלטתי לדרוש שימחקו אותי מ"סליחה על השאלה"?

בתאריך 1/8/2019 עלתה לאוויר (YouTube בכורה) העונה השניה של "#סליחה_על_השאלה". לפרק הראשון שעסק באוטיסטים אני צולמתי.

במשך מספר ימים, חמישי עד ראשון, הייתי במצב רוח לא טוב ופשוט רציתי לצאת מהתוכנית. כתבתי פוסט ארוך בו אני מספר מדוע. מאחר ולבסוף גם אם קשה לי עם התוצאה התוכנית שודרה בהצלחה רבה וזכיתי למשובים מאנשים נפלאים שמאוד חיזקו אותי, שיניתי את הטור הזה וכמובן, שנשארתי. ההפקה, לשימחתי, יזמה פתרון בו היא מאפשרת לי ביטוי חלופי לקשיים שהיו לי בסיטואציה חדשה מול מצלמה, טור שאכתוב ויפורסם בצמוד לתוכנית. גם כאן התוצאה גדולה מסך חלקיה וזה היה שווה את הסבל האישי.

אודישן

בתחילת נובמבר 2018, כמה ימים לאחר פרסום הכתבה עלי ב-Ynet, כתבתי מכתב למפיקה הראשית של יולי-אוגוסט הפקות, עידית מיסטריאל, שאחראית על התוכנית "סליחה על השאלה", והצעתי לה להכין פרק על אוטיסטים. תגובתה הייתה:

"היי אודי, תודה על פנייתך המרגשת. אנחנו עתידים להתחיל לעבוד בחודשים הקרובים על עונה נוספת של התוכנית "סליחה על השאלה" ונבחן את הנושא מתוך רשימת הנושאים שחשבנו שיתאימו לעונה השנייה. בכל מקרה לא נקבל החלטה לפני אמצע ינואר 2019. אני כותבת לעצמי תזכורת לחזור אליך באמצע ינואר, אך תרגיש חופשי גם אתה ליצור איתי קשר ואעדכן אותך בתשובתינו לכאן או לכאן. שוב תודה רבה. עידית"

אני לא יודע אם עוד פנו, לפי תשובתה של עידית, התקבל אצלי הרושם שהייתי הראשון שיזם זאת. להפתעתי ולפני שבכלל הספקתי לשלוח תזכורת, ב-6 לינואר 2019 יצרה איתי קשר עדי לוי, העורכת והבמאית, והזמינה אותי לאודישן ("שיחה" בעגה שלהם).

הייתי בלחץ כל התקופה, אני לא רגיל לזכות, לרוב גם כאשר אני יוזם משהו, אני נשאר בחוץ, לא עובר מסך. רק לקראת סוף מרץ הם הודיעו לי שהתקבלתי.  

ביום הצילומים החלטתי לספר הכל למצלמה, בלי בושה, בלי מסכות, כל מה שעברתי בחיי, כל ההשפלות, כולל האופן בו משפחה מאמצת שאיבדה בת בתאונת דרכים, מחליטה לזרוק את הילד האוטיסט והשונה לרחוב חסר כל, רק כי הוא לא מה שהם רצו שיהיה. היה לי מסר, אני עוד חי, אני פה, אל תזרקו אוטיסטים כי הם חריגים. 

אלעד חברוני (ליהוק), אני ועדי לוי, הבימאית והעורכת

הילד שלוקח את הכדור ועוזב את המגרש
את ההמשך החלטתי למשוך מהבלוג ולכתוב מחדש על קשיי החברתים והקוגניטיביים בהתמודדות עם סיטואציות חדשות או שדורשות ממני הכנה רבה יותר. אני אמשיך בהזדמנות. עד אז, מקווה שהתוכנית לא תהיה 15 דקות של תהילה לאוטיסטים ושמצבם אכן ישתנה לטובה כחלק מכדור שלג מתגלגל של תודעה ופעולה. 

תודה לעמית סטרטינר, עדי לוי ועידית מיסטריאל שאיפשרו את כל זה.

אודי הלר