על חשיבות ה"למה ככה"

ברנרד שו, המחזאי האהוב עלי ואחת מהדמויות החשובות של המאה ה-20, כתב בסרקזם האופייני לו, ש"בילדותי נאלצתי לקטוע את לימודיי בשביל ללכת לבית הספר".  

כשאנחנו ילדים, אנו לא מתביישים לשאול כל העת "למה?", ממש כמו הילד בפרסומת של שירותי בריאות כללית, אנו סקרנים, שוברים, מקלקלים, שורפים, הכל כדי ללמוד. בית הספר, המערכת ההררכית, לוקחים מאיתנו יכולת זו. אנו מקבלים מ"בוגרים" ידע כמובן מאליו, כגמור, ולא ידע למחקר. מעטים המסגרות והמורים שדוגלים בהוראה דיאלוגית, בלמידה מתווכת (פוירשטיין/ויגוצקי). למורים אין כח ל- 30 אפרוחים שישאלו שאלות בלי סוף, לרוב ההורים אין כח לזה.  

חלק מהיכולת לזהות בעיות אמיתיות, היא לשאול שאלות. לערער על מושגים קיימים, על מציאות קיימת. למה אתה נוסע בטויוטה? (כי זה רכב טוב, ולכולם יש אותו). למה יש לך אייפון?  למה אתה גר איפא שאתה גר?  למה אתה חושב שהמקצוע אותו אתה לומד, באמת מתאים לך?  היכולת לשאול שאלות דורשת שינוי פאזה, מודעות, לצאת מ"המערה של אפלטון" ולשאול, לאתגר את החשיבה.

הרבה פעמים אני פודש סטארט אפיסטים שעושים משהו, ומתחיל לשאול אותם שאלות, קשות מבחינתם, למה הם בוחרים בגישת הפתרון הזה, מדוע הם חושבים שהפתרון שלהם נחוץ? מדוע הם עושים כך ולא אחרת? מדוע הפיטצ'ר הזה חשוב למשתמשים?  

אני מוכרח לציין שהתשובות שמתקבלות דומות לאלו שיתן ילד בן 5. הם משוכנעים, בשכנוע עצמי, במעין הטיה קוגניטיבית של פרדוקס הקונצנזוס, שאם הם חושבים שהפיטצ'ר הזה חיוני, אז כך גם כולם, ו"זה ברור מאליו".  לעיתים רחוקות אני מוצא אנשים שבאמת השקיעו מחשבה, מחקר, ושאלו שאלות מעמיקות, גם באשר לבעיה אותה הם רוצים לפתור, וגם לגבי הפתרון המיושם ושיטת ישומו, שלרוב, ממשיכים את אותו קו חשיבה שהוביל לבעיה, ולא פותר אותה.  

ואז אנו מוצאים עצמינו עם 30 סטארט אפים שעוסקים באותה בעיה עם פתרון דומה, בלא שום הצדקה או חדשנות/יצירתיות, הם קיימים לשם ההתלהבות מעצם קיומם.

לכאורה, הכתוב כאן נשמע מובן מאליו, אך וולטייר כבר כתב כי Common sense is not so common.  תחשבו על זה.