אוטיזם הוא מגבלה, רק ההכרה בכך תביא לנצחון הרוח על החומר

"אף אחד לא עושה לי הנחות. בעצם, אם יעשו לי הנחות זה רק יפגע בי. זה לא ישפר אותי ולא יקדם אותי. בכל פעם צריך לעשות עוד צעד קדימה לעבר המטרה". "אני מדמיין את עצמי באולימפיאדה, עולה על המזרן כמו סופרמן וכובש את הפסגה"


תכירו את אסף יסעור, בעצם, סביר להניח שרובכם מכירים אותו. נער מהישוב אלוני הבשן, שבהיותו בן 12 התחשמל ואיבד את שתי ידיו. מאז, אסף הפך ללא אחר מאשר גיבור ומקור להשראה. הוא לא התבייש בנכותו, הוא לא בוכה, לא מבקש רחמים או הנחות, לא בוכה בפייסבוק על מר גורלו ומה ה"רגילים" עשו או לא עשו לו והוא לא נעמד בצד מבוייש. אסף, בקסם אישי שאינו יודע גבולות ועוד טרם מלאו לו 16, עבר לגור לבד בישוב בית אלעזרי. כיום הוא כבר גר בראשון לציון עם סבתו.

כולנו היינו עדים לגיוס ההמונים עבור רכישת זוג ידיים ביוניות יקרות להחריד (מאות אלפי שקלים), אך אסף מסתדר רוב הזמן בלעדיהן, הוא לא שוקע בתוך המסכנות והחוסר של הידיים, הוא למד להסתדר ולהסתגל יותר טוב בלעדי הפרוטזות, בלעדי אותה "התאמה" או "הנגשה" לעולם שנוצר עבור ובידי אנשים עם שתי ידיים בשר ודם. 

"במבט לאחור, אם הייתי משנה משהו? אני פשוט מרגיש שאני נמצא במקום הרבה יותר מעניין ממה שהיה יכול להיות והרבה יותר בשבילי. הכרתי כל כך הרבה אנשים מדהימים. נפתח בפני עולם שלא ... לא הכרתי". 

אסף לא מתבייש במגבלה שלו, הוא רתם אותה לטובתו. לא, הוא לא רוצה שיוולדו לו ילדים כמותו, אני בטוח שכך, הוא לא חושב שכולם צריכים להיות בלי ידיים, הוא לא חושב שילדים שעברו טראומה כששלו הם גאונים. שלא כמו אוטיסטים רבים שחיים בהכחשה ובורחים לעולם בו "אחרים אשמים". קבלה עצמית היא הכרה במגבלה שלך, במי שאתה, ולהתמודד עם זה כמו שאתה. לא לברוח, לא להאשים אחרים. רק כך אפשר להדגים לסביבה כיצד להנגיש עבורך, כיצד להתייחס אליך, כיצד להכיר ביכולותיך, כיצד להעריך אותך על המאבק שאתה מנהל. ברגע שאתה מתכחש למגבלה שלך, אתה לא מאפשר להבין אותך.

כן, צריך להתאים, כן, צריך להנגיש, כן, חובה להנגיש
אסף לא הולך להתחרות באולימפיאדה הרשמית, הוא מודע לכללים ולמגבלה שלו. הוא מתחרה במשחקים הפאראלימפיים בטאקוונדו המותאם לנכים (Para Taekwondo) ושם הוא רוצה לנצח. שם הוא יכול לנצח! 

הלן אדמס קלר
"אם העולם היה סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, לא היינו למדים אומץ וסובלנות מהם" כתבה. אך בילדותה, בהיותה עיוורת-חרשת-אילמת, התנהגותה נעשתה לבלתי נסבלת, בעוד שהסובבים אותה נכשלו בהבנת רצונה. בדומה לאוטיסטים ואני ביניהם, הייתה נכנסת להתקפי זעם, משתרעת על הרצפה, בועטת, מכה וצורחת. מכיוון שהוריה ריחמו עליה, טעות שהורים לילדים נכים ואוטיסטים עושים למכביר, היא גם נהפכה למפונקת. 

רק בזכות אן סאליבן, מורה ומטפלת שהוצמדה לה, הלן קלר הפכה להיות דמות המופת שכולנו זוכרים, דוגמא לנצחון הרוח על החומר. בלעדי סאליבן, הלן לא הייתה מגיעה להישגים ועל כולנו, אוטיסטים ולא אוטיסטים, לזכור זאת. הלן קלר הכירה במוגבלויותיה, אך לא נתנה להם להוות חסם בפניה, ההפך, אותן מוגבלויות הפכו אותה למה שהיא, לאדם טוב יותר, כמו אסף יסעור. סאליבן לימדה את קלר לכתוב כמו כולם, לא להסתגר באזור הנוחות של הנכות וכתב ברייל. קלר, חשוב לציין, לא לבשה מעולם משקפיים שחורות שהסתירו את עיניה נטולות המבט המסגירות את הנכות שלה. 

בשונה מכל אותם אוטיסטים שלא מבינים את חשיבות המאבק וההתגייסות להקמת ארגון יציג לאוטיסטים, הלן קלר, המהווה השראה להם, לא הסתפקה בכתיבת ספרים והצטרפה לעשרות ארגונים ומפלגות ויזמה הקמתם של אחרים, בעיקר נודעה תרומתה להקמתו של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) בשנת 1920. הארגון פועל ב-50 מדינות ארה"ב באמצעות 1.2 מיליון פעילים ותקציבו השנתי עומד כיום על כ-100 מיליון דולר. 

רק כאשר מכירים במגבלה ניתן להפוך אותה לקרקע פוריה ממנה אפשר לצמוח ולהצמיח. 

הלן קלר ואסף יסעור הם דמויות מופת שלא נתנו בשום שלב למגבלה הקשה שלהם, בה הכירו ורתמו לטובתם, כדי להגביל את פעילותם ועוז רוחם. כך הם גם השפיעו ונתנו תקווה לאחרים.