מדינת ישראל נכנעה. נכנעה למסרים שטחיים, אזרחיה מפחדים לאתגר את הממשלה, פן יתייגו אותם כאנטי ציוניים, שמאלניים, ששכחו "מזה להיות יהודים". 250 אלף צעדו למען זכויות להט"ב בתל-אביב (תחת ההשטג הקליט "#מחוץלחוק"), עוד כמה עשרות אלפים בכ-18 מצעדים שונים שנערכו במהלך חודש יוני 2019, יותר מבכל שנה אחרת, אולי אפילו יותר ממספר המשתתפים ב"מחאת הדיור" (או הקוטג'?) של שנת 2011. אכן, לא פלישתים עלינו כי אם נירוונה של מדינת שפע שכל בעיותיה בזכויות שאינן קיומיות לקהילה אחת בלבד, אפילו לא לאחרות.
כאשר דור שלם נותר מול שוקת שבורה
שאינה ראויה למגורים, וסביר להניח שגם היא תהיה יקרה מדי עבורו, אז הוא מחפש משמעות במקומות אחרים, משמעות שלא דורשת יותר מדי, או לכל הפחות, כזו שאפשר לכתוב בלא יותר מ-140 תווים. בעצם היא כן דורשת, אבל מאחרים. ערבוב מסרים מאחדים, א-פוליטיים של צדק, שיוויון, מוסר, בעלי חיים, טבעונות, Me too, לקבל את הטרנסג'נדרים, ועוד. אבל לצאת להילחם עבור דיור? תחבורה? בתי חולים קורסים? חינוך? מה פתאום. זה כבר לצאת נגד הממשלה. זה לצאת נגד המדינה!
מצעדי הגאווה, יותר משהם מעידים על תמיכה (צודקת ככל שתהיה) בלהט"ב, הם סימן לחולשת המדינה, לפילוג, לשסע, לכך שאנו לא מסוגלים להתאחד ולהיאבק נגד שום דבר בעל משמעות לחיינו כחברה, אנו בורחים למסרים מאחדים, שלא מאתגרים אף אחד בצורה משמעותית, אולי קומץ דתיים, אבל גם הם כבר נכנעו, מבינים שעל זה הם לא נלחמים. הם מנצחים במה שחשוב להם באמת. ואנחנו? מפסידים במה שחשוב באמת. החיים שלנו. מצעד הגאווה הוא נצחון בקרב והפסד במלחמה.
הצלחתה של הקהילה הגאה טמונה ביכולתה לבנות מסר פשוט, כאילו חזינו בתחיית מהומות הסטודנטים בצרפת של מאי 1968, שהביאו את הנשיא דה גול לחפש מקלט בגרמניה. אף הם עשו שימוש בסיסמאות קליטות, "זה נוגע לכולם" אמרו, וההמונים נהרו. במציאות הפוליטיקלי קורקט שנוצרה בישראל, גם כלי התקשורת כבר לא שואלים שאלות.
כותבת אמא לילדים אוטיסטים:
"מצעד הגאוה פשות גאוה ,..., בין יתר הדברים שתרמו להצלחה הזאת היו עסקים וחברות כולל חברות הייטק שתרמו לארוע בצורה שאפשרה לי להנגיש את הפעילות לילדים ,..., תרמו בלונים ארטיקים בחום כובעים עם שקף אור צבעוני סטיקרים מה שאפשר איכשהו לצלוח את הארוע בשלום למרות ההמוניות ולהתקע בהמתנה בתור עם אוטיסטים".
מצעדי הגאווה שמספרם גדל בטור הנדסי מדי שנה, הם תהלוכת תחפושות לכל מה שהיינו רוצים להיות, תוכנית ריאלטי במסווה של מחאה. תחושה ש"הנה אנחנו עושים משהו" בלי לשלם עליו כל מחיר אישי או פוליטי. נהפוך הוא, פוליטיקאים מכל קצוות הקשת (הלא אוטיסטית כמובן) פוקדים מצעדים אלו כדי לספוג מעט מאבק הכוכבים, כאילו היה מדובר בחג המימונה.
איפה אותן חברות עסקיות הנותנות חסויות עת יש מחאות של נכים מסכנים המקבלים קצבת רעב? היכן אותן חברות כאשר אוטיסטים מתחננים לתעסוקה הוגנת? היכן אותן חברות במאבק על הדמוקרטיה, על בית המשפט, על חופש הביטוי?
החלטת מפעל הפיס, גוף שכספיו נלקחים בעיקר מהשכבות החלשות הצמאות למים מן החלום, לסגת מפרס דוקאביב משום היותו במה למסרים שנויים במחלוקת בציבוריות הישראלית, והשתיקה שאחריה, היא חריטת אות נוספת על מצבתה של מגילת העצמאות שכוננה את המדינה.
כל עוד נפתח חלון לעוד מצעד גאווה ולא ניאבק באמת על דמותה של המדינה, לא יהיו עוד מצעדי גאווה ולא ארטיקים לילדים אוטיסטים שיבואו למקום בו הם חולקים מעט מן השונים הרוצים להיות שווים.
צאו להפגין. צאו לצעוד. למען כולם, למען כולנו.
* מאמר זה הוא המשכו של המאמר "עיר ידידותית לאוטיסטים". אל תפספסו!
* הנתונים מתוך התכנית "וואי וואי וואי (סיפורו של דור ה-Y)". כאן 11, 2019
* פייסבוק: https://www.facebook.com/udi.heller/posts/10156295194392409
אני הייתי משנה את ההשטג ל "#מחלקים גלידה בחינם". מצעד הגאווה בתל-אביב, 2019.
כאשר דור שלם נותר מול שוקת שבורה
שאינה ראויה למגורים, וסביר להניח שגם היא תהיה יקרה מדי עבורו, אז הוא מחפש משמעות במקומות אחרים, משמעות שלא דורשת יותר מדי, או לכל הפחות, כזו שאפשר לכתוב בלא יותר מ-140 תווים. בעצם היא כן דורשת, אבל מאחרים. ערבוב מסרים מאחדים, א-פוליטיים של צדק, שיוויון, מוסר, בעלי חיים, טבעונות, Me too, לקבל את הטרנסג'נדרים, ועוד. אבל לצאת להילחם עבור דיור? תחבורה? בתי חולים קורסים? חינוך? מה פתאום. זה כבר לצאת נגד הממשלה. זה לצאת נגד המדינה!
השוואת עליית מחירי הדיור, 2004-2014, ישראל, אירופה, ממוצע OECD, ארה"ב. על זה לא יוצאים להילחם, ובתמורה מקבלים שר משפטים עם תעודת הומוסקסואל מוצהר למופת.
מדינת ישראל היא במקום הראשון במספר שעות העבודה, במקום האחרון במספר ימי החופש ושוב במקום הראשון, כפול מהמקום השני, במספר המשכורות הנדרשות לרכישת דירה ממוצעת.
הצלחתה של הקהילה הגאה טמונה ביכולתה לבנות מסר פשוט, כאילו חזינו בתחיית מהומות הסטודנטים בצרפת של מאי 1968, שהביאו את הנשיא דה גול לחפש מקלט בגרמניה. אף הם עשו שימוש בסיסמאות קליטות, "זה נוגע לכולם" אמרו, וההמונים נהרו. במציאות הפוליטיקלי קורקט שנוצרה בישראל, גם כלי התקשורת כבר לא שואלים שאלות.
נתון "שיעור האבטלה" מטעה ומסתיר בעיית שורש של פריון עבודה נמוך מאוד שאינו תחרותי, עלויות מחיה גבוהות שאינן מותירות הכנסות נטו (פנויות) ובהתאמה, שיעורי העוני בישראל הם מהגרועים ב-OECD, יחד עם קוסטה ריקה ודרום אפריקה.
כותבת אמא לילדים אוטיסטים:
"מצעד הגאוה פשות גאוה ,..., בין יתר הדברים שתרמו להצלחה הזאת היו עסקים וחברות כולל חברות הייטק שתרמו לארוע בצורה שאפשרה לי להנגיש את הפעילות לילדים ,..., תרמו בלונים ארטיקים בחום כובעים עם שקף אור צבעוני סטיקרים מה שאפשר איכשהו לצלוח את הארוע בשלום למרות ההמוניות ולהתקע בהמתנה בתור עם אוטיסטים".
מצעדי הגאווה שמספרם גדל בטור הנדסי מדי שנה, הם תהלוכת תחפושות לכל מה שהיינו רוצים להיות, תוכנית ריאלטי במסווה של מחאה. תחושה ש"הנה אנחנו עושים משהו" בלי לשלם עליו כל מחיר אישי או פוליטי. נהפוך הוא, פוליטיקאים מכל קצוות הקשת (הלא אוטיסטית כמובן) פוקדים מצעדים אלו כדי לספוג מעט מאבק הכוכבים, כאילו היה מדובר בחג המימונה.
איפה אותן חברות עסקיות הנותנות חסויות עת יש מחאות של נכים מסכנים המקבלים קצבת רעב? היכן אותן חברות כאשר אוטיסטים מתחננים לתעסוקה הוגנת? היכן אותן חברות במאבק על הדמוקרטיה, על בית המשפט, על חופש הביטוי?
החלטת מפעל הפיס, גוף שכספיו נלקחים בעיקר מהשכבות החלשות הצמאות למים מן החלום, לסגת מפרס דוקאביב משום היותו במה למסרים שנויים במחלוקת בציבוריות הישראלית, והשתיקה שאחריה, היא חריטת אות נוספת על מצבתה של מגילת העצמאות שכוננה את המדינה.
כל עוד נפתח חלון לעוד מצעד גאווה ולא ניאבק באמת על דמותה של המדינה, לא יהיו עוד מצעדי גאווה ולא ארטיקים לילדים אוטיסטים שיבואו למקום בו הם חולקים מעט מן השונים הרוצים להיות שווים.
צאו להפגין. צאו לצעוד. למען כולם, למען כולנו.
* מאמר זה הוא המשכו של המאמר "עיר ידידותית לאוטיסטים". אל תפספסו!
* הנתונים מתוך התכנית "וואי וואי וואי (סיפורו של דור ה-Y)". כאן 11, 2019
* פייסבוק: https://www.facebook.com/udi.heller/posts/10156295194392409
אתה בכלל יודע איך התחילו מצעדי הגאווה? אולי הם עכשיו איבדו כיוון אבל אתה יודע מה עמד מאחוריהם במקור (ועדיין מנסים לשמור שזה יהיה מה שיעמוד מאחוריהם)?
השבמחק