מי שמכיר אותי, יודע עד כמה חביב עלי משפטו של פרד פרנדלי, הנשיא האגדי של רשת CBS:
אנחנו מדברים יותר מדי על חופש הדיבור ומעט מדי על מי, בעצם, קובע איזה קול נשמע. מי באמת שולט במתג הראשי
זהו משפט מכונן כמעט, אל מותי, ותמיד נכון. אנחנו מוסכים מדעת ושואלים את השאלות הלא נכונות, מתמקדים בנושאים שנראים לנו חשובים, בשעה שהסוסים בורחים מהאורווה.
כנס ירושלים לחינוך. עוד כנס, כן, יש כאלו למכביר בשנה האחרונה, ממש שיא העונה, וכולם רוצים לקפוץ על העגלה, לכולם יש מה לאמר, אבל רק לאמר, דעות יש כמו חול, ואין מה לאכול. הרכב לא נוסע, אין גלגלים, אין מנוע, אין אפילו הגה, אבל היי! יש מפתח. זה הכי חשוב, לא?
אנחנו לא רוצים להרגיש חסרי אונים, אז אנחנו יורים לכל הכיוונים, העיקר שלא יגידו שאנחנו לא עושים כלום. עושים המון, יש מורים מצויינים, יש המון אנשים חדורי מוטיבציה שרוצים לשנות. אני אוהב אותם, באמת. אבך המערכת מתישה אותם, מקימה להם כל מיני מסגרות, שישארו שם ולא יבלבלו לה את המוח.
אם יורשה לי, הבעיה נעוצה בחשיבה על חינוך. היא תאורטית מאוד, ארגוני החינוך מתנהלים בצורה מאוד כבדה, מיושנת, מטאקוגניטיבית לעייפה, ועדות על ועדות, במקום לנקוט בגישה סטאראפיסטית, כן, קלת משקל, אג'ילית, לפתח, להתאים, אזי מתוך "תחושת אחריות כבדה" (מכבסת מילים לכסת"ח פוליטי), היא חושבת 1000 פעם (= 1000 שנה) לפני שהיא זזה צעד אחד. משכנעים אותנו שמה שמתאים וטוב לכל המגזר שסובב את מערכת החינוך, לרבות רפואה, לא טוב לחינוך. זה בולשיט. לא הלכתי לכנס בירושלים, היה ברור לי כבר מה יאמרו שם, אני מכיר את הנפשות הפועלות, את הסיסמאות, את אפס המעשים, ה- Action Items שיצאו מהכנס הלא תכליתי בעליל. הכלב הוא עירום, הכנסים הם מסיבת עיתונאים.
זה לא רק בישראל, והדשא של השכן לא ירוק יותר. הוא רק צבוע יפה יותר.
אבל מה שאני אומר לא נכון לאמר רק לחינוך, אותה ביקורת ניתן לאמר על חברות הטכנולוגיה, שחרף חשיבתן העסקית, לא תמיד יודעות לשאול את השאלות הנכונות, לא יודעות לבצע Reframing ונאמנות בצורה עיוורת ל- DNA שלא מסוגל לעבור שום מוטאציה שתתאים אותו לשרוד הלאה.
אנחנו מדברים יותר מדי על חופש הדיבור ומעט מדי על מי, בעצם, קובע איזה קול נשמע. מי באמת שולט במתג הראשי
זהו משפט מכונן כמעט, אל מותי, ותמיד נכון. אנחנו מוסכים מדעת ושואלים את השאלות הלא נכונות, מתמקדים בנושאים שנראים לנו חשובים, בשעה שהסוסים בורחים מהאורווה.
כנס ירושלים לחינוך. עוד כנס, כן, יש כאלו למכביר בשנה האחרונה, ממש שיא העונה, וכולם רוצים לקפוץ על העגלה, לכולם יש מה לאמר, אבל רק לאמר, דעות יש כמו חול, ואין מה לאכול. הרכב לא נוסע, אין גלגלים, אין מנוע, אין אפילו הגה, אבל היי! יש מפתח. זה הכי חשוב, לא?
אנחנו לא רוצים להרגיש חסרי אונים, אז אנחנו יורים לכל הכיוונים, העיקר שלא יגידו שאנחנו לא עושים כלום. עושים המון, יש מורים מצויינים, יש המון אנשים חדורי מוטיבציה שרוצים לשנות. אני אוהב אותם, באמת. אבך המערכת מתישה אותם, מקימה להם כל מיני מסגרות, שישארו שם ולא יבלבלו לה את המוח.
אם יורשה לי, הבעיה נעוצה בחשיבה על חינוך. היא תאורטית מאוד, ארגוני החינוך מתנהלים בצורה מאוד כבדה, מיושנת, מטאקוגניטיבית לעייפה, ועדות על ועדות, במקום לנקוט בגישה סטאראפיסטית, כן, קלת משקל, אג'ילית, לפתח, להתאים, אזי מתוך "תחושת אחריות כבדה" (מכבסת מילים לכסת"ח פוליטי), היא חושבת 1000 פעם (= 1000 שנה) לפני שהיא זזה צעד אחד. משכנעים אותנו שמה שמתאים וטוב לכל המגזר שסובב את מערכת החינוך, לרבות רפואה, לא טוב לחינוך. זה בולשיט. לא הלכתי לכנס בירושלים, היה ברור לי כבר מה יאמרו שם, אני מכיר את הנפשות הפועלות, את הסיסמאות, את אפס המעשים, ה- Action Items שיצאו מהכנס הלא תכליתי בעליל. הכלב הוא עירום, הכנסים הם מסיבת עיתונאים.
זה לא רק בישראל, והדשא של השכן לא ירוק יותר. הוא רק צבוע יפה יותר.
אבל מה שאני אומר לא נכון לאמר רק לחינוך, אותה ביקורת ניתן לאמר על חברות הטכנולוגיה, שחרף חשיבתן העסקית, לא תמיד יודעות לשאול את השאלות הנכונות, לא יודעות לבצע Reframing ונאמנות בצורה עיוורת ל- DNA שלא מסוגל לעבור שום מוטאציה שתתאים אותו לשרוד הלאה.
אז מה אתם אומרים? אשמח לשמוע את דעתכם ולהשכיל.
שלכם, אודי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובות הן החלק הכי חשוב של הבלוג. אני אשמח ומודה על כל תגובה שמוסיפה, שמחכימה אחרים ואותי. התגובות עוברות לאישורי כדי למנוע ספאם. תודה רבה, אודי