סיפורו של KitchenBug. מתי התמקדות בטכנולוגיה מפספסת את המשתמשים

נחשפתי לסטארט אפ KitchenBug במסגרת החממה של מיקרוסופט באפריל 2013 (עם הרצאה מאוד מומלצת של עדי דיאמנט).  הוא היה הראשון להציג, ודיי אהבתי אותו, הוא היה נראה לי שימושי, בתור אחד שהבריאות חשובה לו ומשתדל להקפיד על תזונה נכונה (הגם שאני ממש לא רטטוטי ובישול רחוק מאוד ממני :-))

קיטצ'נבאג מאפשר "לסרוק" מרשמים מאתרי בלוגים ואחרים, לארגן מתכונים שאהבנו, ולקבל מדדי תזונה על סמך ניתוח המרכיבים, עם מחוונים ברורים מתי המתכון לא בריא ומתי כן.  שימושי, נכון?

בוודאי שכן. אבל קיטצ'נבאג לא חדש. הם התחילו עוד ב 2007, ועדיין לא המריאו.  אז למה?  מדוע הרשת לא מדברת עליהם?  האם שיווק יעזור פה?

הטכנולוגיה מעניינת, וניכר שהושקע שם מאמץ, אך הוא בעיקר הושקע על ידי אנשי טכנולוגיה, עם רעיון טוב אבל הבנה מאוד לקויה בהנדסה התנהגותית. האתר אינו מעודד השתתפות, אינו מעודד יצירת תוכן, המבנה שלו לקוי מבחינת שימושיות, הטכנולוגיה עוד לא בשלה ומתכונים רבים חסרי ניתוח תזונתי.  

ישנו פספוס גדול מאוד של הגורם האנושי, השיח עימו, החשיפה אליו וממנו.  הרעיון טוב, הישום לא.  אני מתפלא שאחרי כל כך הרבה שנים, והם עדיין לא הבינו איך בונים רשת חברתית שיודעת לרתום את המשתמש ליצור ידע.  המשתמש לא קיים שם, המיקוד הוא במתכון ובערכים התזונתיים שלו.   אבל מה יגרום לאודי להוסיף מתכון?  ולמה לאודי להוסיף מתכון?  כי?   אין התייחסות, מבוי סתום.  התוצאה היא שכמעט ואין מתכונים בשלב ההשקה, וזה מתכון בלתי אכיל.

יכולנו, תאורטית, לאמר, אני חולה סוכרת, בן 56. אילו מתכונים מתאימים לי?   קיטצ'נבאג פיספסו את האדם בגלל מחשבה טכנוקרטית, וחבל.  פספוס.

באם היו מצליחים להתרומם, ליצור קהל, שיתופי פעולה, המודל העסקי היה יכול להיות מנצח, דוגמת חיבור עם סופרמרקטים, שליחויות, אנשים שמכינים מתכונים כאלו ומוכרים, ועוד.  ליצור שוק מזון משולב מתכונים וערכים תזונתיים.  אבל לשם כך צריך קהל גדול, ויזמים שמבינים את המשתמש, או שלפחות, מגייסים את מי שמבין.