צדק בפס ייצור סיני. כיצד מערכת המשפט בישראל מנציחה פערים

... כן, אתה, אתה הנכה, אתה העני, אתה חסר ההשכלה, כן, אתה! אתה זה שתביא לנו את ההוכחות, אתה זה שתרוץ אחרינו, אתה זה שנקבע אתך, אולי, פגישה, אבל רק אחת, כי אין זמן ליותר, אתה זה שתעביר לנו מסמכים בפקס, אתה זה שאולי, רק אולי, תקבל איזה עורך דין שיתייחס אליך כהיה קצין מיון במתקן כליאה, אתה, אתה זה שצריך להוכיח לנו שיש לך סיכוי משפטי ואתה, כן אתה, תגיד לנו תודה שזה כך ולא אחרת, שכן ידינו עמוסות וסלינו ריקים. זהו סיפורה של מדינה אשר התפרקה חברתית, התפרקה מנכסיה המוסריים והמצפוניים ואפשרה למצב כזה להתקיים באפס מענה, כל אחד משמר את ישבנו העשוי זהב ולאיש לא אכפת. 

"אנגלוס נובוס" ומלטינית "מלאך חדש" (פול קלה, 1920, אוסף מוזיאון ישראל). הפילוסוף ולטר בנימין אשר רכש את היצירה, השתמש בה כהשראה לתיזה שלו על הריסות העולם. "במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו". זהו דימוי נואש של התנוונות ההיסטוריה, שאינה מובנת אלא דרך התחנות של שקיעתה.

הניצול, החוק ושיברו

בהיותי בן 18 אפשרו ואף הציעו הורי המאמצים לצד שלישי להחתים אותי על מסמכים משפטיים בהם אני מוותר על קרקע שניתנה לי במסגרת דור המשך (שיכון בנים) במושב בו גרנו. שכן שהיה לי באותו מושב אף הוא ניצל אותי והוציא באמצעותי עשרות אלפים שקלים. סטודנט בן כיתתי אשר שימש כחונך שהוצמד לי מטעם האוניברסיטה, ניצל אותי לצרכיו הפרטיים במשך תקופה.

חוויות אלו, הגם שהתרחשו לפני שנים רבות, הן מיקרוקוסמוס לאופן בו אנשים כמוני, בין אם על הרצף האוטיסטי ובין אם מוגבלות אחרת (או צרכים מיוחדים, תלוי בפרספקטיבה שלכם) נתונים בקלות לניצול מיני, אלימות על ביטוייה, בשיעור גבוה מאנשים ללא מוגבלות. הצורך שלנו, שלי, במשפחה, באנשים שסייעו לי, אותה תלותיות המלווה גם לא אחת בחוסר הבנה או תמימות ילדותית, מפחיתה את היכולת שלי ושלנו להתנגד ואף להיות מודעים על הצורך לדווח (ראו דו"ח הועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות, 1997).

עקרונית, מערכות האכיפה והמשפט היו אמורים לספק הגנה. חוקים המתחזים למתקדמים, דוגמת חוק הליכי חקירה והעדה (2005) וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (1998), היו אמורים לתת כלי עבודה. הלכה למעשה ובדומה ואף בהמשך למתרחש בבית-הספר, במתכונתן מערכות אלו כלל אינן פועלות לצמצום פערים כי אם להעצמתם. תופעה זו, אשר ידועה גם בתור אפקט מתי (Matthew effect) או עיקרון היתרון המצטבר, תוארה בידי בורדייה כשעתוק תרבותי וחברתי תוך שחזור של החברה המדרגית המגשימה את עצמה בקרב אותן מערכות. מדובר בהתניה חברתית המושרשת בתפיסת המעמדות ועושר הכלים הקוגניטיביים והחברתיים העומדים לרשותן, המנוצלים בצורה טובה יותר לניוד חברתי בקרב אלו המשתייכים כבר לקבוצה הדומיננטית, זו שיש ברשותה רשת קשרים מגוונת והון כלכלי.

המחשה לאפקט מתי בקרב תלמידים. מאחר ומערכת החינוך מגדירה מה הוא תלמיד "תקין" ומה לא, בהתאם לתקנים ומבחנים מקומיים ובינלאומיים, פועל יוצא של הכלכלה הגלובלית, תלמידים שיש להם לקויות למידה, אוטיסטים ואחרים, ביחס ל"רגילים", נידונים להצלחה פחותה במהלך חייהם. כפי שפוטנם הראה, אלו המגיעים ממעמד סוציואקונומי גבוה, סיכוייהם לזכות באבחון, הקלות וסיוע, גבוהים משמעותיים מקרב מעמדות נמוכים. תופעה זו ממשיכה ומשליכה על תפיסות שופטים, אקדמיה, תעסוקה הדורשת מיומנויות גבוהות ועוד.

מערכת המשפט אינה נגישה לבעלי מוגבלויות כפי שהיא מתיימרת להיות

את הדברים הבאים הבאתי בפני נשיא בתי-המשפט שלום במחוז תל-אביב, בעקבות ערעור על החלטת שופט לענייני משפחה:

1. ההחלטה אינה מעידה על השופט כ"גרוע" או כ"בעל כוונת זדון". הוא פשוט בור מוחלט באשר למהות האוטיזם והקשיים עימם אנשים כמותי מתמודדים במרחב ציבורי אטום ומתנשא שאינו מותאם עבורם. 

2. המערכת המשפטית והממשלתית בכללותה אינה מונגשת לאוטיסטים, אינה מבינה אותם, מתעלמת מקיומם. זה המצב. יום יום לאורך כל חיי נאלצתי להיאבק במערכות הללו, בפקידים ובשופטים, שאין להם מושג כמה קשה להיות אוטיסט, אתה שקוף. לא מבינים אותך ואתה, גם אם אתה מבין את מה שהם רוצים להגיד, לא יודע איך להגיב, מגיב לא נכון או שפשוט, כן, לא קורא נכון את הסיטואציה כי היא חדשה עבורך, וגם אם אתה מבין, רואים בך פרנואיד. כן, אנחנו פרנואידים, כי אתם, הנוירוטיפקלים, פוגעים בנו, רומסים אותנו. 

3. במשך כל חיי ,..., ספגתי עלבונות ולא הבנתי את פשרן ומשמעותן, לא הבנתי את המסרים ,.., עד כמה מצבי קשה, הייתי אטום להבנה מדוע איש לא מדבר איתי, מדוע איש לא מזמין אותי  ,..., כל השנים התעלמו ממגבלותיי, לא רצו להכיר בהן ,..., והם המשיכו לפגוע, לרמוס, לדרוך, לשלול, לא להכיר בילד. כל חיי מנעו ממני טיפול שהיה עוזר לי להבין, לתת ולקבל אהבה.

למרבה הצער והאכזבה, מיזם מנגישי צדק שיזם ארגון "בזכות" בשיתוף פעולה עם החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב (וראוי לשים לב כי לא מדובר בקורס משפטי) טומן בחובו כשל מובנה. תנאי הקבלה פונים לאותה קבוצת אוכלוסייה שחוותה בהכשרתה סוציאליזציה הרואה באוטיסט הנזקק לשירות זה, אדם עם מוגבלות שבצידה אשם תורם מוגבר לכל תרחיש אליו נקלע. אותו מסר סמוי עובר כדיפוזיה לבית המשפט ולראייתו את האדם שלפניו.

סיוע משפטי בחסות המדינה – מתקן "חולות" עבור העניים, המוכים וחסרי ההשכלה

המדינה מספקת עורך דין בפס ייצור סיני, שעסוק בעוד מאות תיקים של נידונים שלא מבינים שהם מנוצלים, לאיש לא אכפת מהם, הם בסה"כ מקבלים סיוע משפטי בחינם כדי לא לצאת לרחוב ולפרוק זעמם. כך משתיקים אותם, מורחים אותם, רק על הצד הלא נכון של הלחם האחיד, הזול והדל בערכיו התזונתיים. כל ניסיון לערער, לצאת נגד ולהתלונן, נתקל בתשובות מאת האגף, שלא היו מביישות את מיטב כותבי הנאומים בצפון קוריאה - קראנו את מכתבך, אתה אשם, המדינה צודקת, תגיד תודה שאנו קיימים ובמידת הצורך יש קופת חולים, לך תקבל איזה סם הרגעה ובחייאת – רק תעזוב אותנו במנוחה.

לא רבים מכירים את הסיוע המשפטי הציבורי, כלומר מכירים, כאשר העובדת הסוציאלית המסכנה מפנה, כשהגורל כופה זאת. אגף הסיוע המשפטי אינו חשוב למדינה, לא אחת מתנהל בלא עומד בראשו, לכל היותר, ממלאת מקום, הוא פשוט מתחת למכ"ם, תקציבו מגרד את הרצפה מלמטה ושקיפותו, כמידת הצלחותיו, אפסית. מדוע אין הוא חשוב? כי הוא בסך הכל כלי בידי הממסד לשלוט באזובי קיר מוחלשים, מיעוטי היכולת וההשכלה אשר מזלם לא שפר עליהם. בכל אלו קל לשלוט ביד רמה וראו עיני כיצד גוררים אנשים החוצה, כיצד מתייחסים אליהם כצאן המוכנס למכלאה, כיצד עורכי הדין מתנשאים מעליהם, גוערים בהם כהיו ילדים בגן. לכל אלו הייתי עד.

מספר התיקים שנפתחו בחלוקה לתחומים ראשיים בין השנים 2012-2017 בלשכות הסיוע המשפטי. עומס עבודה על קומץ עורכי-דין.

עד כמה יפתיעו הנתונים כי בשנת 2017 נפתחו בלשכות הסיוע המשפטי מטעם המדינה, 81,400 תיקים, אבל נסגרו 81,990? זאת, בהנחה שגם לא תופתעו מכך שמעל 24,000 מהם נסגרו בטענה לחוסר שיתוף פעולה מצד הלקוח ועוד כ-10,000 פשוט סורבו כי לאחר בדיקה הסתבר שהלקוח "לא עומד בתנאי הזכאות הכלכליים"? עוד עולה מהנתונים שפרסם משרד המשפטים בדו"ח האחרון (2019) כי חציון זמן סגירת תיק עומד על 160 יום. אכן, כשהמדינה רוצה, היא מאוד "יעילה", הרי היא משלמת לעורך הדין ומכאן האינטרס לסגור, וזה ממש לא משנה איך, העיקר שיסגר. נכון, 134 מיליון ש"ח, שהם 7% מתקציב משרד המשפטים (2015), עומדים לרשות האגף, אבל תסתכלו שוב על מספר התיקים, עלות עורכי הדין ודוח העוני 2017: ישראל המדינה הענייה ביותר בין מדינות ה-OECD.

1046 עורכי דין עומדים לרשות 300,00 הפונים (2017) אשר נבחרים במכרז. אלו מועסקים בשכר נמוך וקבוע ולכן מראש המשרד בוחר תיקים, כפי שקון הראה לגבי אמת מדעית, שזמן הטיפול בהן יהיה קצר ובעלות נמוכה, באמצעות סמכותו שכמעט ואינה ניתנת לערעור. לכן אין זה פלא כי 51% מהתיקים הם בתחומי ההוצאה לפועל ובקשות להכרזה על פשיטת רגל. אגב, אם שאלתם, אז כן, אפשר לערער, רק שבית המשפט המחוזי יוביל אתכם בנחושתיים בנסיון להתגבר על אגרה שהמדינה גובה. הבנתם נכון, אין לכם כסף לעורך דין פרטי, הסיוע המשפטי חסם אתכם וכדי לערער תדרשו להפקיד 30,000 ש"ח.

אלו הם פני דוריאן גריי המשתקפים בתמונת המחזור של מדינת ישראל

מדוע המדינה מפקירה את אזרחיה? לא רק את האוטיסטים שהם רואים אבל לא נראים, שהם מרגשים אבל איש לא רוצה להרגיש אותם, כי אם את כולנו, האזרחים, בחינוך, בדיור, בתחבורה, בבריאות. המדינה פשוט לא שם בשבילנו. יש כסף, אבל הוא הולך למתווכים ולגורמים שהמדינה מסרה את גורלינו בידיהם, בלי פיקוח ועם המון כיסוי תחת.

אם העם לא יאמר את דברו וילך שולל אחר הבטחות, סיסמאות ופוליטיקה של זהויות שמפלגת אותנו, אנחנו רק נמשיך להיות מופקרים ולחיות באופטימיות כהלוואה ללא כיסוי.