בין חלום ליל קיץ למה אברך. אוטיסטים במבוך הזוגיות

"מי כבר ירצה בן זוג אוטיסט לבן או לבת שלו?" אני שואל לעיתים כמסכים עם אותו "מחט" בו מתאהבת טיטניה מלכת הפיות. "יש לך סיבה קטנה מאוד להתאהב באחד כמוני" אמר לה (חלום ליל קיץ, שייקספיר).

קרוב להפליא ורועש להחריד, גם אם לעיתים חוויתי הפרעה באינטגרציה הרגשית ולא ידעתי איך להגיב, חיפשתי דרך וגם שביל. לעיתים כושל בניווטים ומנסה כל תאוריה פסיכולוגית שאני מכיר, לעולם לא אהיה כל כך טוב בלתקשר עם אנשים בצורה שתחבר בינינו, אין לי את הכישורים הללו ולא משנה כמה אתאמץ. נופל וקם ומבין עד כמה כל כך קשה לי למצוא אנשים שאני אוהב ושהם יאהבו אותי בחזרה, נקשר ולעיתים תלותי, זקוק לבדידות ולקרבה כאחד, מאוד רוצה לא לחיות לבד. 

נפגע ומתנתק, מסתגר וזקוק שיבואו להציל אותי מאז שאני זוכר עצמי, לא תמיד מגיב נכון. לעיתים האחר מפרש זאת כחוסר רצון אבל זו פשוט הדרך שלי להתמודד עם המבוי הסתום. יתכן ושוגה, נותן פרשנות לא נכונה למסרים ונבהל, אבל כאלו הם אנשים כמוני, לפעמים צריך פשוט להסביר לנו יותר ולא לוותר כל כך מהר, 

אם רק הייתי יודע להגיד משהו רגיש, מקסים, את הדבר הנכון שאני על מי שאני לא יכול להגיד בצורה שהיא על מי שהיא תבין שלזה אני מתכוון ותתרגש ותוקסם. אני פשוט לא יודע לעשות את זה, אני יודע לעשות הרבה דברים אחרים, אבל זה כנראה לא מספיק.

לאוטיסטים יש הרבה מה לתת, אם רק נותנים להם, אם רק מראים להם, אם לא מוותרים עליהם ולהם. אוטיסטים לא יודעים להתמודד עם שינויים פתאומיים, עם שתיקה רועמת, עם התלהבות פתאומית. כשאוטיסט אוהב, הוא אוהב באמת, הוא לא מזייף, הוא לא משחק, הוא לא נעלם, הוא לא בוגד, הוא בסך הכל מבקש בדרכו להיות ביחד.

אוטיסטים רבים מתאבדים בגלל בדידות. פגיעים ורגישים מאוד לרעש, לאור, כל חריגה מערערת את עולמם, לוקח להם יותר זמן להתאקלם, להסתגל, להכיל ולהיות מוכלים. 

זו שיושבה בכורסה: "תראה, אני לא שלמה עם מה שאתה אומר, לכתוב עוד פעם? הרי ברור לך שלא תהיה תגובה. כפי שמצטיירת דמותה, היא יודעת מה היא רוצה, יודעת לקבל החלטות והולכת איתן, בחורה שיודעת מה טוב לה ועושה בדיוק את מה שטוב לה לפי תפיסתה, ומכתביך לא ישנו דבר, היא תראה אותן כהטרדה וזה רק יקבע אצלה תחושת מיאוס גדולה יותר ממך". 

זה ששוכב על אדן החלון: "כשהייתי חייל צעיר הנאבק על מקומו, אמר לי מפקד יחידת רפואה אווירית שגם אם יש 0.1 אחוז שאצליח, אבל זה משהו שאני מאמין בו, אז שלא אוותר, גם אם אכשל, לפחות אדע שניסיתי. אין לי בעיה שהיא תשנא אותי, תחשוב שאני 'לא משחרר', זה בסדר, תאמיני לי, חשבתי כבר על כל כיוון אפשרי וברור שאדם הגיוני לא היה כותב, אבל אני לא מנסה להיות הגיוני, כי ברגע שאהיה הגיוני, אני אכנע לתכתיבי החברה, אני אכנע לנורמה, אני אהיה כמו כולם".

( שיחה דמיונית בהשראת שירו של ביאליק "היא יושבה לחלון". בסוף מה שמנצח זה הכישלון כתב ניסים אלוני, את ההתחלה כולנו יודעים ).

פבלו פיקאסו, ראש גדול אדום, כחול צהוב (1962), ידוע גם בשן "Portrait of Jacqueline aux cheveux lisses". פיקאסו העיד על עצמו "אני מצייר עצמים כמו שאני חושב אותם, לא כמו שאני רואה אותם". בעיני הציור הוא מופת לדו משמעות, לפער בין האוטיסט החווה את העולם להשתקפותו בעיני "הרגילים". זהו הפרדוקס של קאמי, אין לו פתרון זולת קיום, כפי שקאמי ביטא זאת בספרו "המיתוס של סיזיפוס", האדם האבסורדי אינו מבקש עוד להסביר ולפתור, אלא להרגיש ולתאר.

מסתבר שדי בהתרשמות קצרה במפגש בין נוירוטיפקל לאוטיסט כדי שהראשון ירתע מהמשך תקשורת ללא אבחנה בקבוצת הגיל או לסוג המפגש, רומנטי או אחר. במחקר עדכני (2017) נצפה כי ההתנהגות אוטיסטים במצבים אותנטיים המתבטאת בשפת גוף, אופן דיבור ומחוות פנים, המתפרשות כלא תואמות תרבותית וחברתית, יש בהן כדי לגרום לחוסר מוטיבציה מצד הלא-אוטיסט להמשך התקשרות. שיפוטיות זו מתרחשת אוטומטית במוח בזמן קצר ואינה משתנה כי אם מתקבעת ככל שהמפגש מתמשך, לרוב מתוך נימוס. 

הטיה זו נעלמת באם השיחה מתקיימת במרחב טקסטואלי נטול רמזים אודיוויזואלים, מה שמעיד כי הגורם לרתיעה הוא סגנון ולא מהות (מסיבה זו אוטיסטים רבים מעדיפים תקשורת חליפית במרחבים בטוחים המפחיתים התרשמות שלילית).

דרוש בן או בת זוג מאוד מיוחדים שיודעים ללכת נגד מה שהחברה מצפה מאיתנו לצפות מבן או מבת הזוג, מהאופן בו אנו מסננים מי מתאים לנו או מי לא.

אלבר קאמי כתב ש"לחפש את האמיתי אין פירושו לחפש את הרצוי" (המיתוס של סיזיפוס, 1942), אבל רוב האנשים הרגילים מחפשים ודאות, מחפשים גיבורים וחיים בין הקווים שמציירים להם אחרים, מתוך הצורך לפוגג את האבסורד שבזעקה אל העולם והשתיקה הלא הגיונית שלו. אותה סתירה בין התשוקה להסבר הגיוני ובהירות באשר למצב נתון לבין האכזבה מתוך תודעה לקיום אי הודאות שאינה ניתנת לפתרון. האדם שאינו מסוגל לחיות עם האבסורד לא יכול להיות יותר גדול מסך חלקיו, לא יתן למי שנכשל ולמד מהנסיון הזדמנות שניה ושלישית כפי שמילן קונדרה תיאר, הוא לא יבחר להיות משהו אחר, הוא יהיה עוד מאותו דבר.

אבל אוטיסטים עושים הרבה טעויות במרחב שלא מכיל אותם, במרחב המעוצב בידי אלו שאינם אוטיסטים, לפעמים האוטיסט יפגע, יגיד דברים "לא נכונים" בהקשר למצופה. דרוש מגע של גאון כדי להבין שלפעמים, רק מי שאוהב אותך באמת יפצע אותך; רק הוא יהיה מסוגל להתקרב מספיק כדי לנסות, וכשמנסים לפעמים גם פוגעים. דווקא אוטיסטים יודעים להשקיע עד אין קץ, מהמקום הזה של הפגיעות, של הדחיה, יודעים לאהוב באמת ולהעריך מאוד את מי שאוהב אותנו בחזרה.

שניים מאומניה הגדולים של מקסיקו בשנות ה- 30 עד ה-50 פיארו את דפי ההיסטוריה באהבתם, היו אלו פרידה קאלו ודייגו ריוורה. 

אהבתם תמיד משכה את ליבי, התמימות גברה על המציאות וסירבה להכנע ולהיכבל בשלשלאות של סטיגמה, נורמה ואגו. 

הם הכירו כאשר היא הייתה בת 21 והוא מעל גיל 40. הוא העריץ אותה, אך בגד בה ללא הרף, היא הייתה יפיפייה, בעלת נטיות לסביות, שניהם אנשים ייחודים, שלא פחדו להיות שונים מכולם, נתנו דרור לביטוי עצמי, כי אדם מוכשר הוא לעולם מוזר, לא קונפורמיסטי, מסתכל על העולם אחרת, ומכאן היכולת שלו לומר דברים חדים. דייגו ופרידה התגרשו ושבו זה לזרועות זו, והיא אף אמרה כי חוותה שתי תאונות בחייה, זו של הדרכים ודייגו ריוורה. היא נפטרה ממחלה קשה בגיל 47, והוא 3 שנים אחריה. בשנת 1935 כתבה לו: 

"אני יודעת עכשיו שכל המכתבים האלה, הקשרים עם נשים קלות דעת, עם מורות ל"אנגלית", עם דוגמניות צועניות, עם פקידות בעלות "כוונות טובות", עם "שליחות מוסמכות ממקומות רחוקים", הם רק בגדר פלירטוטים, וכי בלב לבנו אתה ואני אוהבים זה את זה מאוד, וכך עוברים הרפתקאות לאין ספור, חבטות על דלתות, קללות, עלבונות, תביעות ודרישות - ולמרות זאת תמיד נאהב זה את זה... כל הדברים האלה חזרו ונשנו במשך שבע השנים שאנו חיים יחד, וכל התקפי הזעם שעברתי רק הבהירו לי לבסוף כי אני אוהבת אותך יותר מאשר את עצמי, וכי אתה אף שאולי אינך אוהב אותי כך, עדיין אוהב אותי קצת. האם לא כך הדבר? ... תמיד אקווה שזה יימשך, ודי לי בכך".

השיר "מה אברך" שכתבה רחל שפירא בנוי כסדרת שאלות רטוריות בין מלאך לבין המאזינים. 
יש בו עלייה ונסיקה, גדילה וצמיחה, מעבר מילד לנער, לעלם ולגבר. יש בו תחינה ויש בו אבדן. כך אסיים וכך גם, אתחיל מחדש.

..."וברך לו חיוך שכמוהו כאור; וברך לו עיניים גדולות ורואות לתפוס בן כל פרח וחי וציפור; ולב להרגיש בו את כל המראות  ... אלוהים, אלוהים לו אך ברכת לו - חיים"