"אנחנו לא נכנעים לטרור, אנחנו יוצרים את הטרור!"

כצופה ואוהד של בית הקלפים, אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה ולא רק האמריקאית, שנשיאים לשעבר התבטאו עד כמה היא נאמנה למציאות, המשפט המסיים את הפרק האחרון בעונה הרביעית, מקומו ללא כל צל של ספק בפנתאון הציטטות:

We don't submit to terror, 

we make the terror

פרנק אנדרוואד, הנשיא המכהן, יושב לצד אשתו בחדר המצב בבית הלבן, מישר מבטו לצופים, מודע לקיומם, לאחר ששני טרוריסטים אמריקאים שוחטים בשידור חי, בשם האילסאם והחליפות (דאע"ש), שבוי חף מפשע. מדוע פרנק אומר זאת? כי הוא נמצא במצב בעייתי אל מול יריבו במרוץ לנשיאות. יוצרי הסדרה מנסים להעביר מסר כיצד ראשי מדינה מגייסים את הטרור לטובתם, על מנת לזכות שוב בבחירות. ג'ורג' בוש למשל, ידע היטב לנצל את הטרור כדי להפעיל תוכניות ריגול נרחבות, אך גם להפעיל מאבקים גלובליים שחיזקו את מעמדו הציבורי.

כמובן שבאופן מוצהר, הממשל האמריקאי אינו "נכנע לטרור", אך הפעם בית הקלפים מסיר את הכפפות ואת המסכות, וחושף את האופן בו הפוליטיקה מוליכה שולל את האזרחים ורותמת את היצרים הסמויים לצרכיה, מגייסת את ההמונים להאמין בשקרים ובפחדים שהיא יוצרת ונוטעת באמצעות תקשורת שמטבעה מגוייסת לאלוהי הרייטינג (ראו למשל המחקר בהרווארד כיצד התקשורת היא שיצרה את טראמפ וסנדרס בבחירות לנשיאות, מאחר והם שירתו את הרייטינג), במטרה להניע את נאמנות ההמונים. בצורה זו, המבנים החברתיים והכלכליים משרתים את המסרים האמיתיים, הסמויים, מבלי לחשוף אותם, שכן הם משרתים גם את אותן אליטות בתקשורת, כשולטים על המתג.

נשמע מוכר? 

אף עם בהסטוריה לא יצא נגד השלטון בעת מלחמה שנתפסה כמלחמת קיום מול אויב מוחשי. אך מהוא אוייב ומתי הוא מוחשי? 

האם "עם", שבט, מסוגל באמת לצאת כנגד תפיסות נרחבות ציבוריות? האם פיגוע טרור אכן הוא תוצר של פעולה נגד השלטון או פעולה המשרתת את המסרים הסמויים של השלטון? באיזו מידה טרור באשר הוא, תוצר של החלטה עצמאית או שמה של יחסי גומלין מורכבים היוצרים מכניזמים מניעים של זרמים תת קרקעיים חברתיים, כמסגור שאין ממנו סטיה ימינה או שמאלה, אל עבר מעשים ומחשבות? 

ההיסטוריון פרופ' כריסטופר בראונינג התפרסם בעיקר בזכות מחקרו על גדוד 101 (לא טעות מספרית) של משטרת הסדר בצבא הגרמני של תקופת מלחמת העולם השניה. היו הם אנשים נורמטיביים שגויסו למילואים מתוך מעמד הפועלים, חסרי אידיאולוגיה או שנאה יחודיים, שפיתחו חסינות מפני האנושיות ותוך פרק זמן קצר רצחו ביעילות עשרות אלפי יהודים. עדות נוספת שכלל איזה זרה למחקרו של מילגרם, על  הקלות בה הופך הטראומטי לנורמלי ושגרתי בהינתן פקודה וסמכות. האדם הוא הרבה יותר אכזרי ממה שנוח וחמים לנו לחשוב. וזה נכון לכל תרבות. 

אך מסקנה נוספת עולה מספרו אותה תיאר אדם פרוגסון, בן המאה ה-18 ומאבות הסוציולוגיה - "כל צעד ותנועה של ציבור נעשית תוך עיוורון לעתיד. האומות כושלות וצועדות לערכים ולמוסדות, שהם תוצאה של פעילות אנושית אבל לא ביצוע של תכנון אנושי כלשהו". השואה לא הייתה אירוע מתוכנן מראשיתו כי אם קבלת החלטות מתגלגלת בתגובה לאירועים שיצרו בעלי אינטרסים שונים (מדינות ויחידים). הוכחה כי בעיתות משבר ותחת לחץ ופחד, אל מול דמויות כריזמטיות, קל עד כדי בלתי נסבל לעצב התנהגות של ציבור ולתת בידו צידוקים להתנהגות שבעבר או בדיעבד, היו מעוררים סלידה והכחשה לקיום אפשרי. 

ההיסטוריה והמחקר המדעי מראים כי בגלל מבנה של גרפים חברתיים ברשתות סגורות (ארגוניות) שיש בהן משום מישטור ואופן פעולתו של האדם על פי תמריצים מיידים, הוא נוטה לקונפורמיות לקבוצה. התוצאה היא שכל שחקן במערכת נתונה - שוטר, חייל, רופא וכיו"ב, יבצע את תפקידו בהתאם לתסריט המוכתב בידי סמכות, כמעט ללא עוררין.

אליפלט, אותה דמות שיצר אלתרמן כילד תמים המקריב עצמו, סיפורו רלוונטי מתמיד, הוא המייצג של המסר הסמוי, במטוטלת הבית הראשון והרביעי:

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל -
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.