זה לא כאן 11 שממחזרת, זה האוטיסטים שממחזרים. על הסדרה "אחד ממאה" ואריאנה מלמד

הייתי בין משתתפי הפרק על אוטיזם ב"סליחה על השאלה". לאחר שצפיתי בתוצאה הסופית, כעסתי, מאוד. בפוסט ששיתפתי כתבתי כי "לדעתי ההפקה מראש רצתה חיים קלים עם נרטיב שכל מטרתו לשווק את האוטיזם בצורה מסויימת ולא להראות את החיים האמיתיים והמורכבים של האוטיסטים".

ואז הגיעה עוד הפקה מבין היוצר של כאן 11, "אחד ממאה", ששוב הוכיחה עד כמה יש פה קבוצה של אוטיסטים, אותן דמויות שהולכות יחדיו מתוכנית לתוכנית ומשקשקשות את עצמן לדעת, יחצ"ני אס"י למיניהם שתמיד מגיעים אליהם דרך אותו גורם, מעין סוכנות דוגמנות לאוטיסטים בתפקוד גבוה, עשרות אלפי אוטיסטים בתפקודים אחרים מודרים לגמרי. בזעמי כתבתי למנהלת דף פייסבוק בנושא אוטיזם, אשה שאני מעריך שלעיתים משתמשת בולם זעזועים עבורי, כי "הסדרה לא אומרת כלום, לא מחדשת כלום, זה שוב אותם אנשים שהולכים ממקום למקום עם אותו הסיפור. אין שום חשיפה אמיתית. עוד סדרה מיותרת לגמרי שלא מקדמת שום דבר ו____ רק מחפש איך לעשות כסף על חשבון אוטיסטים, ... הכל קליקות ואינטרסים".

אותה אשה שיתפה אותי בטור שפרסמה אריאנה מלמד ב"הארץ", אשה חריפה שמבינה דבר אחד או שניים על מוגבלויות (הטור במלואו מובא בהמשך). 

אריאנה זועקת את זעקתם של אלפי הורים לילדים שאינם מאובחנים, הפלא ופלא, בגיל 34 ( !! ), 
אינם כמו מורדי בן-חמו עם תואר דוקטור זה או אחר, נשוי עם שני ילדים, ואינם סטודנטים מצליחים כמו רז רובס. מעבר למחזור של אנשים ולמחזור של נרטיבים ולשגיאות העובדתיות, הסדרה מעוותת את חייהם האמיתיים של האוטיסטים, את הקשיים העצומים איתם הם מתמודדים יום יום מול חברה לא סובלנית, מול רודנות ועריצות שלטונית שמקשה את חייהם, מול הורים חסרי אונים גם מול ילדיהם האוטיסטים שמתפרצים, צועקים, וזקוקים לסיוע כל דקה כדי לשרוד בעולם שמאוד זר לאופן בו מוחם עובד, שכל דבר צריך להנגיש ולהתאים אליהם. זה לא באשמתם, אבל זה המצב. בכך חטאה גם סליחה על השאלה, באותה שטחיות שדחקה החוצה בעריכה כל אמרה שיש בה כדי להציג את האוטיזם כלקות קשה.

איך לא, זה אסף מרקוביץ, מורדי בן חמו וחן גרשוני, אותה חבורה שגם הקימה לעצמה להקה מוזיקלית ועושים יחסי ציבור לעצמם כאילו הם האוטיסטים היחידים בעולם, שרק בגלל שליטה על דף הפייסבוק של אס"י (קבוצת מתנדבים לא מאוגדת הטוענת בשם עצמה לייצוג האוטיסטים), מצליחים לקדם את עצמם בתקשורת, ורק את עצמם.שלא במפתיע, אחד ממאה גם דחקה אותי. טוב שכך, לא בטוח שהייתי מסכים להופיע ולחוות שוב את אותם קשיים שחויתי בפעם הקודמת. קשה לי עם שטחיות, עם עיוות של מציאות, עם שקרים. אני לא מוכן להיכנע לאלו שרוצים שאגיד רק דברים טובים על אוטיסטים. בגלל זה אני אוטיסט שאובחן בגיל אפס ולא בגיל 34. אני לא מוכן להיות מאותם אוטיסטים ששונאים את עצמם ולא מוכנים לקבל את העובדה הפשוטה שהם אוטיסטים, כמו אותו בחור בקבוצה בפייסבוק שכתב לאוטיסט בתפקוד נמוך ממנו:

"הוא (יאיר לפיד) דואג רק לתפקודים הנמוכים (שאני בספק אם הם אכן שייכים לספקטרום שלנו כי אנחנו לא זומבים כמוהם). מוציא לכולנו שם של מפגרים". "אני הצלחתי בזכות זה שהסתרתי את האבחון. אם אנשים כמוך היו באבחנה נפרדת לא היה צריך להסתיר שום דבר. עכשיו תחזור להוסטל שלך ושתוק".

יש לנו דרך ארוכה מאוד לשינוי פני החברה, יש לנו מאבקים רבים כדי להנגיש את הסביבה לאוטיסטים. 
הסדרה אחד ממאה עושה עוול לאוטיסטים כל כך רבים, ועוול גם לאוטיסטים בתפקוד גבוה, שכן היא מנתקת אותם מהקשיים האמיתיים, מההזדהות עם אוטיסטים שזקוקים להמון סיוע, ולא מקבלים אותו בגלל שהיי "כולם כל כך גאונים". ההתגייסות של חבורת אוטיסטים שרק רוצה חשיפה בכל מחיר, היא שיתוף פעולה פסול שמעיד על מוסריות לקויה מאוד מצידם וניצול ציני של עיתונאות תעמולתית נוסח ריפנשטאהל שרוכבת על גל של פופוליזם כלפי אוטיזם. 




כאן 11 הגישה סדרה ממוחזרת ומקוממת על אוטיזם

לא רק שארבע הכתבות של אלון שרביט מיחזרו לעייפה דמויות וכותרות, הן התעלמו לחלוטין — מבלי לציין זאת — מרוב האוטיסטים בישראל, אלה שאינם ב"תפקוד גבוה" ומותשים על ידי המדינה במאבק על זכויותיהם

אריאנה מלמד


מתוך "אחד ממאה" של אילן שרביט. כותרת מועתקת שגם היא כבר לא מדויקת

"אחד ממאה", סדרת הכתבות של אלון שרביט על אוטיזם בישראל, שמשודרת השבוע במסגרת חדשות כאן 11, היא פיסת טלוויזיה מבישה ומקוממת במובנים רבים כל כך, שקשה להחליט במה להתחיל. אולי כבר בתחקיר שבלעדיו לא יוצאים לדרך ולא מטריחים צוותי צילום לימים ארוכים של כלום: ובכן, כבר לפני חמש שנים ויותר שודרה בערוץ 10 המנוח סדרת כתבות של מאיה איידן על אנשים שמתמודדים עם אוטיזם ובני משפחותיהם. שמה היה — איך לא — "אחד ממאה", שכן לפחות אחד ממאה ילדים מאובחנים בעידננו על הספקטרום האוטיסטי, וזו עליה מתמדת ומבהילה בשיעור המאובחנים. תחקיר בסיסי, ברמה של מגמת תקשורת בבית ספר תיכון, או בכל מקום שבו יודעים להקיש כמה אותיות ומספרים בחיפוש ביו טיוב, היה מוביל את הכתב והתחקירן לסדרה הזאת ולשמה. מביך? זו רק ההתחלה. כי הכותרת המועתקת גם שגויה: בשנת 2018, אחד מכל 78 ילדים שנולדו בישראל אובחן על הרצף האוטיסטי, לפי מחקר ביג דאטה מקיף של קופ"ח מכבי.

כבר בפרק הראשון ברור היה שמדובר במסע לגילוי דמויות שכבר ראינו על המסך, וסיפורן מוחזר, אפילו לעייפה. קחו למשל את רז רובס, שסרט דוקומנטרי ושמו "להרים את המסך" כבר נעשה על חייה, והישגיה כסטודנטית כבר פורטו בכתבה בערוץ הראשון המנוח ב–2015. הנה היא שוב, הפעם בלווית אביה, הזמר דני רובס. כמו כל המרואיינים בסדרה — היא רהוטה וחכמה באופן מעורר הערכה. והנה ד"ר מרדכי בן חמו, פסיכולוג וסוציולוג, שאובחן רק בגיל 18 ושנראה לאחרונה ב"סליחה על השאלה" בפרק (המצוין) שהוקדש לאוטיסטים לפני פחות משנה. גם יהב קניגסברג הקטנה ומכמירת הלב הפציעה כבר על מסכים ב"החיים הסודיים של בני 4", והנה גם נועה ברק, שחשפה את יחסם המתנכר של הורי הגן לבנה בסרטון רשת שהפך ויראלי ומתוכו נגזרו שתי כתבות במשדרי החדשות של "כאן 11".
יש בישראל, על פי נתוני אלו"ט, יותר מ–18,000 אוטיסטים.

אחד מכל 48 בנים מאובחן: שיעור המאובחנים עם אוטיזם בישראל גדל ב-170% בעשור

יש עוד מרואיינים שכבר פגשתם על המסך, ואין בדבריהם בסדרה הזאת כל חידוש. באמת שאין צורך למחזר אותם באופן רשלני כזה. או למחזר רעיונות: פרק שלם בסדרה מוקדש לזוגיות של אנשים על הרצף, אבל גם זה כבר נדון ונבחן בכתבות קודמות, כמו בתאגיד השידור עצמו ב–2017, עם מרואיינים מאתגרים יותר.

הכשלים הטכניים מחווירים לעומת הבעיות המהותיות של הסדרה, שכל כולה רומנטיזציה עבשה של הספקטרום. ראשית, שרביט בחר להתייחס אך ורק לאנשים המתויגים כ"אוטיסטים בתפקוד גבוה", שהם מיעוט מן המאובחנים, ואף לא ציין זאת כלל. הרושם הכללי שעולה מאוסף המרואיינים שלו הוא, שאוטיזם הוא שלל בעיות חברתיות וחושיות של אנשים שתפקודיהם נורמטיביים לגמרי ומעבר לכך.

עד מהרה מתברר כי שרביט כלל לא טרח ללמוד את החומר בו הוא עוסק בהרחבה בארבע כתבות: למרואיין שאובחן עם אוטיזם בגיל 34 בלבד הוא קורא "גאון" בשל בקיאותו בזמר מזרחי ויכולתו לזכור מספרים קטלוגיים במחסן בו הוא עובד. לא, זה לא "גאון". זו רומנטיציה ורדרדה ומטופשת של כישורי "סוונט". הוא טועה ומטעה גם בפרק שבו נדרשים כמה אנשים על הספקטרום להפגין יכולות זיכרון בפרטי טריוויה, ומשווה את היכולות לאלו של הצ'ייסר. זו שטות בלתי אחראית, מכעיסה: אוטיסטים יכולים לגלות כישורים מאוד מצומצמים ומפתיעים: גם אנשים עם אוטיזם שאובחנו גם עם פיגור יכולים לזכור תאריכים, למשל, באופן מרשים ומפתיע. שרביט נמנע מלגלות לצופים ש–75% מן האנשים על הספקטרום מאובחנים עם פיגור. בכל ארבע הכתבות לא היה ייצוג אפילו לאדם אחד כזה.

בתולדות הייצוג הטלוויזיוני של "ילדי הפיות" או "איש הגשם" אפשר להבחין בכמה שלבים אבולוציוניים: מסנסציזציה למדיקליזציה — כלומר, סימון של אוטיסטים גאונים כדרך לייצגם על המסך בראשית שנות ה–90 של המאה הקודמת, ואחר כך מעבר לדיון קליני בתופעות כבמחלה, הפרעה התפתחותית, לקות, נכות — בייצוגים שמקטינים בני אדם לכלל התיק הרפואי שלהם.

מאוחר יותר, בראשית שנות האלפיים, החל לבצבץ בתקשורת שיח הזכויות והתביעה לשילוב, ועימו גם ייצוגים של אוטיסטים משולבים — אמיתיים או בדיוניים — כמו שלל כתבות אקטואליה על אוטיסטים בבתי ספר, בצה"ל, במקומות עבודה, או סדרת הטלויזיה המצויינת "הגשר" שבה הגיבורה היא בלשית על הספקטרום, מה שמאפשר לה לכאורה להפגין חשיבה אנליטית טובה משל עמיתיה השוטרים הנוירוטיפיקליים. וכן, "על הספקטרום" אצלנו, שהתמקדה אף היא באנשים עם תפקוד גבוה בלבד. למה? כי הם נוחים יותר לצילום, מאתגרים פחות בתקשורת, ומאפשרים לשגות באשליה נוחה וקלה לעיכול לפיה אוטיזם הוא סוג של בעיה קלה.

אבל לו היה שרביט עושה עבודה הגונה ומקצועית יותר, הוא היה שומע מפי מרואייניו על מאבקיהם של אוטיסטים להכרה בשונות ולא בלקות. לו היה אכפת לו קצת יותר, יכול היה לדבר לא רק על התנכרות לילד בגן אלא גם על האופן שבו המדינה עדיין מתישה את האוטיסטים ובני משפחותיהם במאבק מתמיד למיצוי זכויות, גם כאשר רוב הצופים הפוטנציאליים לסדרה שלו כבר יודעים כי אוטיסטים הם בני אדם בדיוק "כמונו". אף אחד לא צריך ארבע כתבות ממוחזרות, רשלניות ושטחיות כל כך כדי להיווכח בזה שוב