מאמר זה זמין גם לקריאה ושיתוף כקובץ PDF
דירוג המוסדות להשכלה גבוהה לשנת 2019-20 עפ"י CWUR מחמיא לישראל בהשוואה לשני הגופים הנוספים המבצעים דירוג זה (The Times Higher Education ודירוג שנגחאי). בתגובה יצאו כמה חברי סגל בקריאה לאחד מוסדות כדי לחסות בצל אלו שמצבן סביר. אך מהו סביר? כאשר הטכניון עלה מהמקום ה-143 ל-111 בעוד מכון וייצמן והעברית ירדו בכמה מקומות ותל-אביב נזרקה למקום ה-143? טוב שלא הלכו רחוק יותר ודרשו להקים לתחיה את רעיון הקמת "הרשות היודעת" שהגה פרופ' אליה ליבוביץ (כולל פסקת התגברות).
"אני מאמין בלהסתכל למציאות יישר בעיניים ואז להתכחש אליה" כתב הסופר והעיתונאי גאריסון קיילור, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. במשך 20 שנה אנחנו מתעלמים מנתוני PISA שמוטחים בנו פעם אחד פעם כמראה שאיש לא יוצא בה יפה. אנחנו מתעלמים מהקשר בין תוצאות אלו לבין הדירוג הנמוך של המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, שמעניקים שלושת הגופים העוסקים בכך בעולם. יש חוקרים מצוינים, אך מדיניות הניהול של מערכות ההשכלה בישראל מפוחדת ושמרנית. תכנון מערכתי כולל נזנח לטובת שיפורים נקודתיים ובלבד שלא יהיה בהם כדי ערעור המודל העסקי-תפעולי המצוי בליבת כלכלת המוסדות. אנסה להציע שני פתרונות אפשריים.
התלמידים החלשים ביותר בישראל הם החלשים ביותר בקרב המדינות הנבחנות והפערים בין כלל התלמידים הם הגבוהים ביותר (מקור: דן בן-דוד). בגרף למעלה: השוואת דירוג מוסדות עפ"י CWUR.
בטור שכתבתי לאחרונה ופורסם ב-Ynet תחת הכותרת "הדם של כולנו כל כך זול", טענתי כי מדינת ישראל כמדיניות רוחבית מנציחה פערים חברתיים באמצעות מנגנון שמטרתו יצירת מסגרות נפרדות לקבוצות חברתיות דוגמת אוטיסטים, חרדים, מצטיינים ועוד. התוצאה הלא מפתיעה היא שמערכות החינוך, הצבא ומוסדות ההשכלה מעולם לא ביצעו כל רפורמה בגרעין ההפעלה שלהם - הפדגוגיה נותרה על כנה, טכנולוגיות ניהול הידע והלמידה הן צינורות הולכה חלודים והכיתות - בית חרושת. תוכנית "מרכזי היזמות והחדשנות" שהושקה לפני שנה ועליה כבר כתבתי היא המשך למגמה זו, ניקח רעיון וניישם אותו באופן שלא יפריע או יאתגר את הממסד הקיים, הוא יהיה כקבר מחוץ לגדר. ראו גם מיקרו תארים, עוד המצאה מבית היוצר של נעדרי כל חשיבה יצירתית, כלומר, המועצה להשכלה גבוהה.
לממשלה יש את www.gov.il, לצה"ל יש את www.idf.il ולאקדמיה יש מאות אתרים מבוזרים ומנותקים, המשקפים את הניתוק (דפרגמנטציה) השורר בין השחקנים (בעלי העניין) בתוך ובין המוסדות ובינם לבין הידע שכל אחד מחזיק. שלא במפתיע מצב זה קיים בכל מערכת החינוך ולראיה תוצאותיה.
אני טוען כי ביזור זה מעקר את הרלוונטיות של המערכת האקדמית ואינו מעודד מצוינות כי אם בידול והתכנסות אל תוך פורומים סגורים שתוכנם נגלה אלא בקצוותיו. כך היא אינה משרתת ולא מובילה את דעת הקהל או את ידיעותיו. בהשוואה מדגמית של המוסדות הגדולים נראה פער עצום בין היקף החשיפה של כלל אתרי האינטרנט שלהם לבין אתרים מסחריים אחרים בישראל. כל מוסד זוכה לכמה אלפי כניסות בודדות מדי חודש.
כרמון במאמרו (2010) כתב כי מערכות החינוך וההשכלה הן בעלות כשל ארגוני מובנה המגונן על גרעין שמרני של "מפעל הזנה" (ייצור ומסירה של ידע). כלל הרפורמות התמקדו במעטפת מן הסיבה כי כל ניסיון לשנות לעומק את דרכי הפעולה (של המורים, המרצים, הכשרה בצה"ל ועוד) חייב לשנות בהתאמה את מאפייני היסוד של המסגרת המארגנת ושל פריסת הידע הקשורה בה. במקום לשנות את המדיניות, נוקטים המוסדות הציבוריים (לרבות חינוך, צה"ל וממשלה) באסטרטגיות בלימה המאפיינות מערכות מדגם מוסדי (ביורקרטי).
הקמת שער אחוד, עם מערכת כניסה אחודה לכלל הסטודנטים, תוך יישום מערך וידאו והרצאות, חשיפה לכלל הכנסים וצילומם, כל מרצה מציג את עצמו בשתי דקות כהכנה לכנס כפי שהצעתי מספר פעמים, שיתוף מרכזי מחקר וחשיפה רבתי ומקוטלגת למכלול הידע האצור והשירותים שמעניקים המוסדות, ישרת טוב יותר את האקדמיה, את המרצים, את הסטודנטים וכלל מדינת ישראל, ככה גם נחבר אוכלוסיות מודרות, שוליים. הצעה זו כבר הוגשה על-ידי בשנת 2000 למנכ"ל מחב"א דאז, כאשר איתן הייתה יחידת סמך בתוכו. לצערי, זה לא הוקם עד היום.
ישראל מתכסה בנוצות של "היי טק", אך המכללות, האוניברסיטאות, צה"ל ומערכת החינוך עושים שימוש באותן מערכות למידה ("צינורות הולכה") שבינן לבין פיתוח חשיבה ומעורבות התלמיד אין ולו חוט מקשר אחד. כל מרצה ותלמיד לעצמו, אין טרנזיטיביות של ידע בין לומדים, מלמדים, שנים ותחומי ידע. MOOC הוא כישלון מהדהד, מונולוג במסווג של דיאלוג. הוא עוד מאותו דבר. אין שיתוף פעולה אמיתי בין גורמים לשם השקעה בפיתוח תשתית למידה מתקדמת שתתמוך בשינוי פדגוגי מדורג ותיצור בסיס ידע משותף לשם למידה לאורך מחזור החיים. יש כנסים של מיט"ל, 20 שנה, עוד מאותו דבר. אובדים עצות, לא לומדים את הלקח.
לאחרונה פגש אותי מרצה מהאוניברסיטה העברית ושאל אותי כיצד אני מציע לשנות את שיטת הלמידה בכיתות. השבתי לו שבמקום שהמרצה יבוא עם מצגת וספרים, שיתן לתלמידים שאלה, שממנה קבוצות נתחילו לפתח תשובות עם פרויקטים אותם ישתפו. התלמידים יעריכו אחד את השני וייצרו יידע חדש שיהיה בשימוש פומבי ויעשיר את הידע האקדמי והחינוכי. ככה מעודדים יצירתיות וחדשנות. אבל לשם כך דרוש שינוי יסודי של המבנה הארגוני ופיתוח תשתית למידה חדשה. ישראל לא שם, האקדמיה לא שם, מערכת החינוך לא שם. הן תקועות בעבר. ישראל תקועה בעבר, אבל ההישגים הנמוכים של התלמידים הם בהווה.
משנת 2001 אני מנסה לקדם רעיון זה ורבות נחקר מאז בנושא זה. אך דרוש יותר מאשר אדם אחד כדי להצליח.
לפיכך, דרוש הקמת קונסורטיום בין מוסדי לפיתוח ארכיטקטורה אקולוגית ללמידה דיגיטלית, תשתית רוחבית שתהיה בשימוש כל מערך החינוך וההשכלה בישראל ומודל עולמי. קונסורטיומים דומים שהוקמו בעבר דוגמת MIT OpenCourseWare כשלו כי מטרת העל שלהם הייתה לא לערער על המודל המוסדי הקיים כי אם לשמר אותו. מערכות החינוך (והצבא) מסתפקות מטבען בשיפורים מדורגים שאינם מערערים על כלכלת החינוך, המכתיבה תלות מוסדית במימון ציבורי ובכך משרתת קודם כל את בעלי העניין החזקים ולא את התלמידים. קלי והס, שחקרו את הנושא, הציעו מדיניות של שווקים פתוחים, למשל מעבר לחינוך בהתאמה אישית, בניית קורסים ממוסדות שונים, בהתאם לצורך, לזמן, עד שמגיעים לתואר. לא חייבים חבילה סגורה ונעולה. ככה לא צריך גם תכוניות כמו אבני דרך, לא חייבים לנעול לפי מסלול קבוע, ומשכללים את התחרות.
אסכולת האנאל באופיה ההיסטוריוגרפי מבקשת מאיתנו לבחון אירוע בודד לא כפעילות של יחידים כי אם השתלשלות של אירועים המתפרסים על-פני תקופה ממושכת. אך אנו מעדיפים להסתכל למציאות הישר בעיניים, ואז להתעלם ממנה. עלינו לבחור האם נהיה כשופט בית המשפט העליון פליקס פרנקפורטר, שסירב להאמין חרף נכונות העובדות שהוצגו בפניו אודות שואת יהודי אירופה, להמשיך להדחיק כמו שעשינו במשך עשרות שנים עם משבר האקלים, עם פערי ההזדמנויות בחברה ועם משבר החינוך שעימנו מאז שנות ה-60, או שנצליח להתגבר על האינטרסים האנוכיים ונתחבר ביחד כדי לעצב מחדש את המציאות של כולנו למען העתיד. למען עולם טוב יותר.
אם מי מבין הקוראים מבקש ליישם מהצעותי, אשמח לשתף איתו פעולה. אני בחור שעיקר כישוריו בייזום, מחקר וחדשנות (או, בקיצור, להיות אוטיסט נודניק). בניהול בפועל של הקמת פרויקטים אני חלש.
אסיים בחידוד מושחז במיוחד ששלח לי ד"ר אריאל פרנק מבר-אילן: "האוניברסיטאות ידועות כמצבור הידע בעולם. השאלה היא איך הידע הזה נצבר. ובכן, כל שנה מגיעים לאוניברסיטה אלפי סטודנטים שהם בעלי ידע מסוים. לאחר שלוש שנות לימוד, הם מסיימים ללא כל ידע – וכך הוא נצבר ..."
דירוג המוסדות להשכלה גבוהה לשנת 2019-20 עפ"י CWUR מחמיא לישראל בהשוואה לשני הגופים הנוספים המבצעים דירוג זה (The Times Higher Education ודירוג שנגחאי). בתגובה יצאו כמה חברי סגל בקריאה לאחד מוסדות כדי לחסות בצל אלו שמצבן סביר. אך מהו סביר? כאשר הטכניון עלה מהמקום ה-143 ל-111 בעוד מכון וייצמן והעברית ירדו בכמה מקומות ותל-אביב נזרקה למקום ה-143? טוב שלא הלכו רחוק יותר ודרשו להקים לתחיה את רעיון הקמת "הרשות היודעת" שהגה פרופ' אליה ליבוביץ (כולל פסקת התגברות).
"אני מאמין בלהסתכל למציאות יישר בעיניים ואז להתכחש אליה" כתב הסופר והעיתונאי גאריסון קיילור, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. במשך 20 שנה אנחנו מתעלמים מנתוני PISA שמוטחים בנו פעם אחד פעם כמראה שאיש לא יוצא בה יפה. אנחנו מתעלמים מהקשר בין תוצאות אלו לבין הדירוג הנמוך של המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, שמעניקים שלושת הגופים העוסקים בכך בעולם. יש חוקרים מצוינים, אך מדיניות הניהול של מערכות ההשכלה בישראל מפוחדת ושמרנית. תכנון מערכתי כולל נזנח לטובת שיפורים נקודתיים ובלבד שלא יהיה בהם כדי ערעור המודל העסקי-תפעולי המצוי בליבת כלכלת המוסדות. אנסה להציע שני פתרונות אפשריים.
בטור שכתבתי לאחרונה ופורסם ב-Ynet תחת הכותרת "הדם של כולנו כל כך זול", טענתי כי מדינת ישראל כמדיניות רוחבית מנציחה פערים חברתיים באמצעות מנגנון שמטרתו יצירת מסגרות נפרדות לקבוצות חברתיות דוגמת אוטיסטים, חרדים, מצטיינים ועוד. התוצאה הלא מפתיעה היא שמערכות החינוך, הצבא ומוסדות ההשכלה מעולם לא ביצעו כל רפורמה בגרעין ההפעלה שלהם - הפדגוגיה נותרה על כנה, טכנולוגיות ניהול הידע והלמידה הן צינורות הולכה חלודים והכיתות - בית חרושת. תוכנית "מרכזי היזמות והחדשנות" שהושקה לפני שנה ועליה כבר כתבתי היא המשך למגמה זו, ניקח רעיון וניישם אותו באופן שלא יפריע או יאתגר את הממסד הקיים, הוא יהיה כקבר מחוץ לגדר. ראו גם מיקרו תארים, עוד המצאה מבית היוצר של נעדרי כל חשיבה יצירתית, כלומר, המועצה להשכלה גבוהה.
www.ac.il
אני טוען כי ביזור זה מעקר את הרלוונטיות של המערכת האקדמית ואינו מעודד מצוינות כי אם בידול והתכנסות אל תוך פורומים סגורים שתוכנם נגלה אלא בקצוותיו. כך היא אינה משרתת ולא מובילה את דעת הקהל או את ידיעותיו. בהשוואה מדגמית של המוסדות הגדולים נראה פער עצום בין היקף החשיפה של כלל אתרי האינטרנט שלהם לבין אתרים מסחריים אחרים בישראל. כל מוסד זוכה לכמה אלפי כניסות בודדות מדי חודש.
כרמון במאמרו (2010) כתב כי מערכות החינוך וההשכלה הן בעלות כשל ארגוני מובנה המגונן על גרעין שמרני של "מפעל הזנה" (ייצור ומסירה של ידע). כלל הרפורמות התמקדו במעטפת מן הסיבה כי כל ניסיון לשנות לעומק את דרכי הפעולה (של המורים, המרצים, הכשרה בצה"ל ועוד) חייב לשנות בהתאמה את מאפייני היסוד של המסגרת המארגנת ושל פריסת הידע הקשורה בה. במקום לשנות את המדיניות, נוקטים המוסדות הציבוריים (לרבות חינוך, צה"ל וממשלה) באסטרטגיות בלימה המאפיינות מערכות מדגם מוסדי (ביורקרטי).
מערכת למידה רוחבית
ישראל מתכסה בנוצות של "היי טק", אך המכללות, האוניברסיטאות, צה"ל ומערכת החינוך עושים שימוש באותן מערכות למידה ("צינורות הולכה") שבינן לבין פיתוח חשיבה ומעורבות התלמיד אין ולו חוט מקשר אחד. כל מרצה ותלמיד לעצמו, אין טרנזיטיביות של ידע בין לומדים, מלמדים, שנים ותחומי ידע. MOOC הוא כישלון מהדהד, מונולוג במסווג של דיאלוג. הוא עוד מאותו דבר. אין שיתוף פעולה אמיתי בין גורמים לשם השקעה בפיתוח תשתית למידה מתקדמת שתתמוך בשינוי פדגוגי מדורג ותיצור בסיס ידע משותף לשם למידה לאורך מחזור החיים. יש כנסים של מיט"ל, 20 שנה, עוד מאותו דבר. אובדים עצות, לא לומדים את הלקח.
לאחרונה פגש אותי מרצה מהאוניברסיטה העברית ושאל אותי כיצד אני מציע לשנות את שיטת הלמידה בכיתות. השבתי לו שבמקום שהמרצה יבוא עם מצגת וספרים, שיתן לתלמידים שאלה, שממנה קבוצות נתחילו לפתח תשובות עם פרויקטים אותם ישתפו. התלמידים יעריכו אחד את השני וייצרו יידע חדש שיהיה בשימוש פומבי ויעשיר את הידע האקדמי והחינוכי. ככה מעודדים יצירתיות וחדשנות. אבל לשם כך דרוש שינוי יסודי של המבנה הארגוני ופיתוח תשתית למידה חדשה. ישראל לא שם, האקדמיה לא שם, מערכת החינוך לא שם. הן תקועות בעבר. ישראל תקועה בעבר, אבל ההישגים הנמוכים של התלמידים הם בהווה.משנת 2001 אני מנסה לקדם רעיון זה ורבות נחקר מאז בנושא זה. אך דרוש יותר מאשר אדם אחד כדי להצליח.
לפיכך, דרוש הקמת קונסורטיום בין מוסדי לפיתוח ארכיטקטורה אקולוגית ללמידה דיגיטלית, תשתית רוחבית שתהיה בשימוש כל מערך החינוך וההשכלה בישראל ומודל עולמי. קונסורטיומים דומים שהוקמו בעבר דוגמת MIT OpenCourseWare כשלו כי מטרת העל שלהם הייתה לא לערער על המודל המוסדי הקיים כי אם לשמר אותו. מערכות החינוך (והצבא) מסתפקות מטבען בשיפורים מדורגים שאינם מערערים על כלכלת החינוך, המכתיבה תלות מוסדית במימון ציבורי ובכך משרתת קודם כל את בעלי העניין החזקים ולא את התלמידים. קלי והס, שחקרו את הנושא, הציעו מדיניות של שווקים פתוחים, למשל מעבר לחינוך בהתאמה אישית, בניית קורסים ממוסדות שונים, בהתאם לצורך, לזמן, עד שמגיעים לתואר. לא חייבים חבילה סגורה ונעולה. ככה לא צריך גם תכוניות כמו אבני דרך, לא חייבים לנעול לפי מסלול קבוע, ומשכללים את התחרות.
לסיכום
אסכולת האנאל באופיה ההיסטוריוגרפי מבקשת מאיתנו לבחון אירוע בודד לא כפעילות של יחידים כי אם השתלשלות של אירועים המתפרסים על-פני תקופה ממושכת. אך אנו מעדיפים להסתכל למציאות הישר בעיניים, ואז להתעלם ממנה. עלינו לבחור האם נהיה כשופט בית המשפט העליון פליקס פרנקפורטר, שסירב להאמין חרף נכונות העובדות שהוצגו בפניו אודות שואת יהודי אירופה, להמשיך להדחיק כמו שעשינו במשך עשרות שנים עם משבר האקלים, עם פערי ההזדמנויות בחברה ועם משבר החינוך שעימנו מאז שנות ה-60, או שנצליח להתגבר על האינטרסים האנוכיים ונתחבר ביחד כדי לעצב מחדש את המציאות של כולנו למען העתיד. למען עולם טוב יותר.
אם מי מבין הקוראים מבקש ליישם מהצעותי, אשמח לשתף איתו פעולה. אני בחור שעיקר כישוריו בייזום, מחקר וחדשנות (או, בקיצור, להיות אוטיסט נודניק). בניהול בפועל של הקמת פרויקטים אני חלש.
אסיים בחידוד מושחז במיוחד ששלח לי ד"ר אריאל פרנק מבר-אילן: "האוניברסיטאות ידועות כמצבור הידע בעולם. השאלה היא איך הידע הזה נצבר. ובכן, כל שנה מגיעים לאוניברסיטה אלפי סטודנטים שהם בעלי ידע מסוים. לאחר שלוש שנות לימוד, הם מסיימים ללא כל ידע – וכך הוא נצבר ..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובות הן החלק הכי חשוב של הבלוג. אני אשמח ומודה על כל תגובה שמוסיפה, שמחכימה אחרים ואותי. התגובות עוברות לאישורי כדי למנוע ספאם. תודה רבה, אודי