זה לא מבחני פיזה, זה הדם של כולנו שכל כך זול

טור זה התפרסם באתר Ynet בתאריך 17 דצמבר 2019. לצערי העורכת בחרה לקצץ באופן משמעותי את התוכן והטור המלא מובא בפניכם בבלוג זה.למי שמעוניין לקרוא את הטור שהתפרסם:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5643575,00.html


ב-3 בדצמבר "נחגג" ברוב הדר וללא שמחה היום הבינלאומי למען שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. באותו יום וללא כל תיאום התפרסמו גם נתוני מבחני פיזה 2018, אשר לצד נתוני העוני והמוטיבציה לשירות בצה"ל, חושפים כי ישראל היא מדינה עם מוגבלות וללא שוויון בין חלקים נרחבים באוכלוסייה. כחלופה לאומץ הנדרש לשם התמודדות עם הבעיות המכריעות, מתקיימת מדיניות מוסכמת ליצירת מסגרות אזרחיות וצבאיות כבתי-ספר נפרדים, כיתות מקדמות וסיירות עילית, המעמיקה עוד יותר את הפערים תוך אפליה כלפי אוכלוסיות חלשות ואנשים עם מוגבלות

מעל 250 שנה חלפו מאז יצא לאור ספרו המכונן של ז'אן-ז'אק רוסו, "אֵמִיל, או על החינוך" ודבר לא השתנה, החינוך נותר בנקאי, התלמיד דלפון – כך כתבתי בדו"ח עדכני שהוגש לצה"ל בו ניכרים פער רב ממדי בין בוגר מערכת החינוך לבין צרכי הצבא ושדה הקרב העתידי. יש בו מראה לחברה אזרחית מפולגת ומקוטבת בה המתגייס אינו עוד נלקח מממנה לפרק זמן קצוב ושב אליה כי אם נותר חלק ממנה וחותמה ניכר בו. חלף זמן קצר וללא כל תיאום (כן, שוב), התפרסמו נתוני פיזה 2018 הלא מחמיאים שחשפו את מה שהיה ידוע כבר מהמבחן הראשון בו ישראל השתתפה אי שם בשנת 2002 – ישראל מדורגת במקום הראשון בפערים סוציואקונומיים מקרב מדינות ה-OECD באוריינות קריאה. גם בתחום העוני ישראל ניצבת במקום הראשון מבין מדינות ה-OECD בעוד 28% מהאוכלוסייה הכללית מוגדרים עניים.

"לא חל שום שינוי משמעותי במערכת החינוך הישראלית מאז קום המדינה", כתב פרופ' ניר אוריון ממכון וייצמן בשנת 2004, אך מדינת ישראל מזה עשורים מנסה לשלוט באמת. "לעובדות לא נעימות יש עקשנות מרגיזה שאי אפשר להיפטר ממנה אלא באמצעות שקרים גלויים" כתבה הפילוסופית חנה ארנדט, וזה בדיוק מה שאנו עושים.

קחו למשל את צה"ל, מזה כעשור הוא מתמודד עם ירידה במוטיבציה לשירות צבאי ובפרט ניכרת הירידה במוכנות של הקבוצות המבוססות בחברה לשרת ביחידות קרביות, תוך העדפה ברורה לאלו הטכנולוגיות. מערכת החינוך הישראלית אינה, כמדיניות רוחבית, מפתחת אנשים חושבים וביקורתיים, היא רוצה אנשים צייתנים, זה מתחיל בבית הספר והלאה לצבא, שאף הוא אינו מבקש חיילים חושבים, ובמקומות שהוא כן צריך אותם ככאלו, הוא יוצר "יחידות מיוחדות" ו"סיירות" אליטיסטיות ומסוננות למשעי וכך תורם את חלקו בהנצחת הפערים החברתיים ופערי ההזדמנויות בין חלקי החברה, מצב אשר אחר כך מתקבע באקדמיה ובתעסוקה. 

אותו צה"ל כצבא העם, עליו אמר ראש הממשלה בן-גוריון בישיבת הכנסת כי "במדינת ישראל פועלים כוחות מפרידים ומפוררים … רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד" (15 באוגוסט 1949), מתנער כיום מכל שינוי שיש בו כדי לערער או להתעמת. מערכות ניהול הידע שלו, אשר בשימוש מוסדות ההשכלה הגבוהה ובתי-הספר, מבוססות על טכנולוגיה של "צינורות הולכת הוראה" המוכנעת כזנב מקשקש לפדגוגיה מיושנת. גישה זו מבטיחה מינימום מעורבות והשפעה של החיילים או התלמידים על התהליך, דעתם נחסמת והמוטיבציה יורדת. עיר הבה"דים היא קריית ההדרכה הגדולה והחדישה בישראל, אבן הָרֹאשָׁה בכיפת הברזל, מכשירה את חניכיה בכיתות נוסח המאה ה-18. "כיתות" זעק לעברי קצין בכיר. כל שינוי או טכנולוגיה חדשים לכאורה אשר הוטמעו, "הצליחו" רק משום שלא אתגרו את הארגון הצבאי או החינוכי וכל מה שהיה בו כדי לאתגר, תויג ונדחק.

צה"ל מקבל כח אדם זול, מערכת החינוך מקבלת כח אדם זול, הדם של כולנו זול. אנחנו לא עושים דבר זולת רעש וצלצולי מילים. פערים אלו הם הצטברות של עשרות שנות קבעון תפיסתי, תוצאה של מדיניות ולא של היעדר מדיניות, ויותר מכך מעידים על הצלחה יתרה של מדיניות זו. "המשבר בהוראה מתרחש לא משום שההוראה מתבצעת בדרך לא תקינה. נהפוך הוא. המשבר מתרחש דווקא משום שההוראה ממלאת בקפדנות רבה את מה שמוכתב לה" כתב צבי לם, חתן פרס ישראל לחינוך. בשנת 2016 גובש נייר עמדה במכון מופ"ת שלא חסך במילים קשות: "'שרשרת הפיקוד', אשר הייתה אמורה להוביל את השינוי והשיפור הפדגוגי, משמרת ומנציחה אותו. יתרה מכך – במקרים רבים הגורמים או הארגונים השונים הנמנים עמה פועלים לפי האינטרסים הפרטיים שלהם".

אף ממשלה לא באמת ניסתה לשנות את מסלול ההתרסקות של החברה הישראלית. אף ממשלה גם לא באמת התאמצה לשנות את היחס כלפי יותר ממיליון ורבע מאזרחיה המתמודדים עם מוגבלות בעוד שליש מהם נאלצים להתקיים מקצבאות. יש לכך השפעה על הביטחון הלאומי של כולנו יותר מכל איום בטחוני חיצוני.

כיתה בבה"ד 7 (תקשוב), קריית ההדרכה. מקור: אתר "מתגייסים", צה"ל 

לוּ אֵמִיל היה אוטיסט
תחת כותרת זו, בהרצאה שנשאתי בכנס "אקדמיה מגוונת" שנערך במכללה האקדמית ספיר, טענתי כי לאוטיסטים היכולת לחולל שינויים משמעותיים ולקדם כל מרחב בו הם נמצאים, אפילו את מערכת החינוך והצבא, דווקא בגלל שהם רגישים ומאתגרים, בגלל שהם מחייבים אחרים לחשוב מחדש ולהסתגל אליהם. הם לומדים לימודי ליבה ומשתוקקים לתרום. מערכת החינוך וההשכלה מתנהלות כגווייה המשחרת להחייאתה כגולם מפראג, בלא כל שינוי בתפיסת הידע האקדמי והפדגוגי, במבנה יחסי הגומלין והתקצוב או בתפיסת המבנה וחדרי ההוראה. במקום להשתנות המערכת כולאת את האוטיסטים בכיתות תקשורת ויש 400 מהן עם שתי מורות ועד 10 תלמידים. אין תלמיד ומורה בישראל שלא היו מבקשים לעצמם תנאים כאלו. כך גם באוניברסיטת אריאל ובעברית בהן פועלות תוכניות נפלאות לשילוב אנשים עם אוטיזם, שזוכים לחונכים צמודים כחלק מסל שירותים בהתאמה אישית. 

ב-2 בדצמבר השנה היה לי הכבוד להעביר הרצאה בפני שופטים באולם ההיסטורי של בית-המשפט העליון בירושלים שלאחר קום המדינה. לראשונה בחיי קראתי את דברי הד"ר משה זמורה, הנשיא הראשון, בטקס הפתיחה (14.9.1948): "מורגש היום צורך בתפילה דומה לתפילת שליח הציבור בימים הנוראים, כשהוא פותח במילים: 'הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד', אינו יודע אם הוא כדאי והגון להיות שליח הציבור". תוהה אני אנה אנו באים וכיצד הזמנים משתנים, כיצד שכחנו, הרשינו לשליחנו ולנבחרינו לשכוח מילים מרעידות אלו. אל לנו, בשם "הביטחון" או בשם אידיאולוגיה "צודקת" זו או אחרת, לסור מהשאיפה להיות חברת מופת כסלע קיומנו כפי שציוו לנו בני עמנו שלא זכו לראות את תקומת המדינה העברית מקץ 2000 שנות גולה ולמען אותם מיליונים שנרצחו באכזריות בנאלית ששורשיה אפליה, גזענות, יהירות, בורות, פולחן אישיות ונאמנות עיוורת לגזע, דת או לאום. 

ובנימה אישית, כילד איבדתי את אחותי היחידה, ונותרתי להתגורר בבית שלא באמת רצה את האוטיסט שאימץ ולבסוף התנכר והותיר אותי פגוע עד עמקי נשמתי, נטוש וחסר כל, מבקש אוכל וקורת גג מאחרים. למרות כל זאת לא הרמתי ידיים והמשכתי להיאבק, לנסות להשפיע ולתקן את העולם סביבנו כדי שילדים עם קושי כמוני יצליחו. הגיעה השעה שכולכם תשמיעו קול ותצעדו את מצעד החיים לא בארץ זרה כי אם בארצנו, לזעוק כי אנו חברה אחת ולה פנים רבות, שונות ומגוונות, חברה החפצה לעתיד טוב יותר. רק ביחד נצליח.