קשה לדבר על הרפורמה של שיי פירון (רפורמה, איזו מילה יפה, מתגלגלת ונימוחה), היינו בסרט הזה יותר מדי פעמים, ותקוות הן גישה מאוד גרועה להשרדות, אך מערכת החינוך בישראל בוחרת לדדה לאורה כבר עשרות שנים, ולא מגיעה לשום מקום. שני מאמרים טובים שצדו את עיני בנושא הרפורמה (התורנית), האחד מאת אריאל פינקלשטיין והשני המביא את עמדתו של השר-לשעבר-הבלתי-נלאה-יוסי-שריד, המצוטט באומרו ש"עוסקים בטפל ולא במורים", מביאים נקודות מבט מסויימות, צודקות כל אחת בשם אומרה, אך ארצה להרחיב, מנסיוני כחוקר.
פירון הוא כריזמתי, למוד דרכי התורה ודיאלוג תלמודי ואלוף בפילפולים, סבורני שכל אדם אינטילגנטי מודע ליכולתו להלהיב ולשלוט במדיום השיווקי (פירון הצליח לגייס לא מעט עבור המוסד החינוכי בראשו עמד).
אמר לי פעם פרופ' חכם ורב נסיון, כשראיינתי אותו למחקר בנושא הנדסת תוכנה בצה"ל, שזו לא שיטת הפיתוח כמו מהיא הפילוסופיה שעומדת בבסיס הפיתוח שלך, שם הכל מתחיל. בהתאמה, זה לא פתרון או רפורמה זו או אחרת, כמו הפילוסופיה שמכווינה את הפתרון.
לכל שר חינוך ישנה אג'נדה, פילוסופיה (חוץ מללימור לבנת, איש אינו יודע מה הייתה הפילוסופיה שלה), וזו של פירון אינה שונה מאלו של שרי חינוך הדוגלים בגישה ההמוניסטית, במסגרתה חינוך הוא לשם החינוך וכל אחד יכול ("רכב לכל פועל", "חופשה בטורקיה לכל פועלת" ואפשר להמשיך). כור מחצבתו של פירון כקרדום לחציבת הרפורמה. התחלתי לכתוב על כך, ואורי כץ "גנב" לי את הרעיון (ראו "על חשיבותו של כישלון"). צודק הוא בדבריו באופן באנלי ואמפירי, אכן טבע האדם בהעדפת האשליה ההדונית ("מראה מראה שעל הקיר") שאין דבר העומד בפני הרצון (ופירון), אך אין בכך משום חידוש.
שר החינוך התורני בחר בדרך הקלה, שינוי קוסמטי ברמת המעטפת, ולא שינוי מהותי בדרך פעולת המערכת, פירון לא פתר את סוגיית ניהול הידע החינוכי, לא את סוגיית הקוריקולום המיושן, שלא חל בו כל שינוי במאה השנים האחרונות, הוא לא עוסק בסוגיות הליבה של מערכת החינוך, בשינוי תפקודו של המורה ובעומס הרב המוטל עליו (אם כבר, רפורמה זו מוסיפה עליו), של מעמד בית הספר ומעורבות הלומד בתהליך הלמידה שלו. פירון, בין כל הסיסמאות המעושות, בא לשנות תפעול אדמיניסטרטיבי, עם קריצה להכנסת מרכיב של פתרון בעיות ועבודת חקר, עליו יש לברך (סתם כי לא בא לי להרוס מסיבות כל כך מהר).
עם זאת, יש לבחון כיצד הדבר יבוא לידי ביטוי הלכה למעשה ועד כמה הנושאים עליהם התלמידים יכתבו, באמת יאתגרו אותם, יתנו להם חופש להביע את עולמם בצורה אינטראקטיבית, מה יהיו התגמולים עבור התלמיד והשקעתו וכיצד יהיו מסוגלים המורים להעריך. חוששני שמנסיוני האקדמי, הדבר עלול להביא לפס ייצור של עבודות חקר, אחידות, שבלוניות, העתקות, והכוונה מאוד מצומצמת של התלמיד לכיוון עבודת חקר מסויימת. אני חושש גם שהדבר יביא לעומס עוד יותר גדול על המורה, שיתקשה לבצע דיפרנציאציה בין התלמידים ובכלל, המגוון כשמגיע ממערכת מוכתבת, מצומצם כעולמה של קונכיה.
רק הערכה רציפה, המספקת אתגרים ומשלבת בין בחירות אישיות של התלמיד להכוונת הוראתית, רק הערכה המגיעה ממספר רב של התנסויות, מקורות ונקודות מבט אנושיות, יכולה באמת לאפשר למידה משמעותית, כי להערכה יש מטרה, והיא לאפשר אמידה ועמידה רפלקטיבית על מהות הלומד והתהליך בו הוא מצוי. הערכה שכזו אינה אפשרית במתכונת הקיימת, שכן היא עדיין משאירה את הלומד נעול בקונטקסט של כיתה-מורה, ולא פותחת בפניו עולם ומלואו. באופן כללי ניתן לאמר כי מעולם רפורמות מבודדות לא חוללו תמורות מעצם היותן משוללות סינרגיה ובכך גם רפורמה זו חושפת טפח ומכסה טפחיים ובעיקר, פוסחת בין שני הסעיפים.
אז שוב, כפי שכבר כתבתי, מערכת החינוך, באי-אונה להתמודד עם הבעיות האמיתיות, כל שכן להציפן, מפאת כשלים ביוקרטיים ופוליטיים ארגוניים וחברתיים, עוסקת במה שקל, במה ששר החינוך מסוגל ליישם בלא לעורר התנגדות, בלא לשנות את היסודות, בלא לפגוע במורים (אף מילה עליהם ברפורמה), ובעיקר להתעסק במה שפופולרי, להיטיב (כביכול) עם שכבות הביניים והחלשות, פרפרייה, מאבק ב"חזקים" (אוניברסיטאות), וכל דבר שמייצר כותרות. תפקידו הבא של הרב פירון, בראש מספר מוסדות חינוך או אף נשיא של מוסד אקדמי, מובטח.
פירון הוא כריזמתי, למוד דרכי התורה ודיאלוג תלמודי ואלוף בפילפולים, סבורני שכל אדם אינטילגנטי מודע ליכולתו להלהיב ולשלוט במדיום השיווקי (פירון הצליח לגייס לא מעט עבור המוסד החינוכי בראשו עמד).
אמר לי פעם פרופ' חכם ורב נסיון, כשראיינתי אותו למחקר בנושא הנדסת תוכנה בצה"ל, שזו לא שיטת הפיתוח כמו מהיא הפילוסופיה שעומדת בבסיס הפיתוח שלך, שם הכל מתחיל. בהתאמה, זה לא פתרון או רפורמה זו או אחרת, כמו הפילוסופיה שמכווינה את הפתרון.
לכל שר חינוך ישנה אג'נדה, פילוסופיה (חוץ מללימור לבנת, איש אינו יודע מה הייתה הפילוסופיה שלה), וזו של פירון אינה שונה מאלו של שרי חינוך הדוגלים בגישה ההמוניסטית, במסגרתה חינוך הוא לשם החינוך וכל אחד יכול ("רכב לכל פועל", "חופשה בטורקיה לכל פועלת" ואפשר להמשיך). כור מחצבתו של פירון כקרדום לחציבת הרפורמה. התחלתי לכתוב על כך, ואורי כץ "גנב" לי את הרעיון (ראו "על חשיבותו של כישלון"). צודק הוא בדבריו באופן באנלי ואמפירי, אכן טבע האדם בהעדפת האשליה ההדונית ("מראה מראה שעל הקיר") שאין דבר העומד בפני הרצון (ופירון), אך אין בכך משום חידוש.
שר החינוך התורני בחר בדרך הקלה, שינוי קוסמטי ברמת המעטפת, ולא שינוי מהותי בדרך פעולת המערכת, פירון לא פתר את סוגיית ניהול הידע החינוכי, לא את סוגיית הקוריקולום המיושן, שלא חל בו כל שינוי במאה השנים האחרונות, הוא לא עוסק בסוגיות הליבה של מערכת החינוך, בשינוי תפקודו של המורה ובעומס הרב המוטל עליו (אם כבר, רפורמה זו מוסיפה עליו), של מעמד בית הספר ומעורבות הלומד בתהליך הלמידה שלו. פירון, בין כל הסיסמאות המעושות, בא לשנות תפעול אדמיניסטרטיבי, עם קריצה להכנסת מרכיב של פתרון בעיות ועבודת חקר, עליו יש לברך (סתם כי לא בא לי להרוס מסיבות כל כך מהר).
עם זאת, יש לבחון כיצד הדבר יבוא לידי ביטוי הלכה למעשה ועד כמה הנושאים עליהם התלמידים יכתבו, באמת יאתגרו אותם, יתנו להם חופש להביע את עולמם בצורה אינטראקטיבית, מה יהיו התגמולים עבור התלמיד והשקעתו וכיצד יהיו מסוגלים המורים להעריך. חוששני שמנסיוני האקדמי, הדבר עלול להביא לפס ייצור של עבודות חקר, אחידות, שבלוניות, העתקות, והכוונה מאוד מצומצמת של התלמיד לכיוון עבודת חקר מסויימת. אני חושש גם שהדבר יביא לעומס עוד יותר גדול על המורה, שיתקשה לבצע דיפרנציאציה בין התלמידים ובכלל, המגוון כשמגיע ממערכת מוכתבת, מצומצם כעולמה של קונכיה.
רק הערכה רציפה, המספקת אתגרים ומשלבת בין בחירות אישיות של התלמיד להכוונת הוראתית, רק הערכה המגיעה ממספר רב של התנסויות, מקורות ונקודות מבט אנושיות, יכולה באמת לאפשר למידה משמעותית, כי להערכה יש מטרה, והיא לאפשר אמידה ועמידה רפלקטיבית על מהות הלומד והתהליך בו הוא מצוי. הערכה שכזו אינה אפשרית במתכונת הקיימת, שכן היא עדיין משאירה את הלומד נעול בקונטקסט של כיתה-מורה, ולא פותחת בפניו עולם ומלואו. באופן כללי ניתן לאמר כי מעולם רפורמות מבודדות לא חוללו תמורות מעצם היותן משוללות סינרגיה ובכך גם רפורמה זו חושפת טפח ומכסה טפחיים ובעיקר, פוסחת בין שני הסעיפים.
אז שוב, כפי שכבר כתבתי, מערכת החינוך, באי-אונה להתמודד עם הבעיות האמיתיות, כל שכן להציפן, מפאת כשלים ביוקרטיים ופוליטיים ארגוניים וחברתיים, עוסקת במה שקל, במה ששר החינוך מסוגל ליישם בלא לעורר התנגדות, בלא לשנות את היסודות, בלא לפגוע במורים (אף מילה עליהם ברפורמה), ובעיקר להתעסק במה שפופולרי, להיטיב (כביכול) עם שכבות הביניים והחלשות, פרפרייה, מאבק ב"חזקים" (אוניברסיטאות), וכל דבר שמייצר כותרות. תפקידו הבא של הרב פירון, בראש מספר מוסדות חינוך או אף נשיא של מוסד אקדמי, מובטח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובות הן החלק הכי חשוב של הבלוג. אני אשמח ומודה על כל תגובה שמוסיפה, שמחכימה אחרים ואותי. התגובות עוברות לאישורי כדי למנוע ספאם. תודה רבה, אודי