יפתח גריידי נעלם לנו, מחר גם אנו נעלם

פורסם במקור כטור ב-Ynet בתאריכים 26-27 לאפריל 2014

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513019,00.html
אני מודה מקרב לב לכל המגיבים, גם אם שלא הסכמתי עימם. אני ארחיב ואתייחס בפוסט נפרד.

במהלך השנים בהם התאמנתי בהולמס פלייס גבעתיים, היה זה אי אפשר שלא להבחין ביפתח, הייתה לו נוכחות, מנהיגות קורנת, כריזמה, ואנשים תמיד סבבו אותו, בהליכתו הזקופה, הבטוחה והשקטה, עם התיק הגדול בצד. זכור לי ששוחחתי איתו לפני זמן רב, רציתי להתעניין האם קיבל זימון לקצונה יעודית, לא היה לי ספק כי יפתח הוא מנהיג, לא זה שישב על ספסל, לא זה שילך לקרבי רק כדי להיות עוד אחד. היה בו משהו, והמשהו הזה עכשיו איננו עוד, רבים ילווהו בדרכו האחרונה, וקומתם לא תהיה זקופה, רבים יזכרו שהיה אדם בשם יפתח, אך הזכרון יתעמעם, רוב העם ישכח, כולנו נמשיך בחיינו, ולאף אחד, כבר לא יהיה אכפת, אפילו לא מכך.

מדינת ישראל של שנת 2014 שקועה בפייסבוק, שקועה במרדף אחר דיור, אחר אופניים חשמליות, אחר ריאליטי, אחר קבלה לבין תחומי, אחר טוקבקים, אחר אייפונים, אחר עצמה, ולאף אחד לא אכפת שיפתח כך סתם הלך, נטבח בידי מרצחים שלא היה להם אכפת, לא מהמצלמה, לא מהמשטרה, למה? כי לנו, האזרחים, לא אכפת. אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אנשים איכותיים כיפתח, שיצא, שרצה, להיות לוחם, ואיבד את חייו בחופשה בידי מרצחים עליהם היה מגן. זהו פער בלתי נתפש.

אחותי ז"ל נהרגה לפני שנים רבות, בת 20 הייתה כשעלתה על אופנוע ונהג שיכור לא עמד ברמזור אדום. יעל הייתה מנהיגה בצופים, מנהיגה בצבא, בחורה שכולם הלכו אחריה, אלפים אחר ארונה. מקץ שנים מי זוכר אותה? בקושי באים כבר לאזכרה. נהגים שיכורים עולים על הכבישים, נהגי אופנועים ממשיכים לההרג, ולאיש לא אכפת.

זה לא האלכוהול, זה לא המאבטחים במועדון, זה לא האופנוע, זה לא הנהג, זה לא רוצח נקודתי שקל לנו להאשים אותו. הם הסימפטום, אנחנו, החברה שלנו, המחלה, זו שמאפשרת לאנשים כמו יפתח, שהלב עליהם נחמץ, להרצח סתם כך, ולהשכח.

גרתי תקופה במתחם דיור "מפואר" שהקים, בדיעבד, עבריין בדרום תל אביב (טרם ברחתי חזרה לרמת חן). כאשר זה התחיל לבנות קומה שלישית בניגוד לחוזה ובלא כל אישור בניה, התלוננתי בלשכת ראש העיר תל אביב. מקץ חודש יצר איתי קשר מהנדס, ורק כעבור שבוע הגיע הוא ביחד עם שוטר, עמדו ברחוב והתבוננו חסרי אונים. אחד מהאחים של אותו עבריין התקרב לעיני השוטר, חמוש במשקפי שמש, ונעץ בו מבטו. ברור היה מי האריה ומי הכבשה שעמדה קפואה במקומה.

הכומר מרטין נימלר ידוע בזכות שירו "לא הרמתי את קולי", בו הוא מוחא על שתיקת חברה בה כל קבוצה עסוקה בשרידותה שלה, בעוד קבוצה אחרת סובלת ונעלמת. יפתח נעלם לנו, ובאם נשתוק, נעלם גם אנו, אט אט, תעלם גם החברה בה אנו שואפים לחיות, חברה עליה יפתח התגייס להגן. אל לנו לשתוק, אל לנו רק לזכור את יפתח במילים ובטכסי זכרון, באתוסים ומיתוסים שנבנה, שישקיטו את מצפונינו, ויאפשרו לנו להמשיך הלאה, כאילו דבר לא קרה, עד הרצח הבא. למען יפתח, עלינו להלחם את מלחמתו, לא רק באויבים מבחוץ, אלא נגד האויב הגדול מכולם - הניוון החברתי, החינוכי, הערכי, כנגד אובדן האכפתיות והאחריות של כל אחד מאיתנו האזרחים, למדינה דמוקרטית ויהודית.

דבר לא יחזיר את יפתח, ואני לא מדבר בפן האישי, אלא מנקודת מבט של איש חינוך, של אדם שעוסק במנהיגות, וראה בו הבטחה. דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים, משפט שאיש אינו יודע מי כתב, ואולי כולנו צריכים לכתוב אותו. אני תקווה כי יהיה מי שירים את הכפפה ויקים עמותה לזכרו של יפתח, שתפעל למען חברה צודקת יותר, בטוחה יותר, חושבת יותר, למען מעורבות ומנהיגות חברתית, חברה בה אנו לא מטילים את האשמה על המשטרה, על הינשוף, על בתי הכלא, על משרד החינוך או על ה.ש.ג, אלא חברה שלוקחת אחריות, כי בלעדיה, יתר המוסדות לא יעשו דבר.

כי מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק? עולם כמנהגו ינהג, ויפתח סתם כך, נרצח. יהי זכרו ברוך.